המכתב הבא עם ההקדמה הגיע אלי באי מייל הערב, אני פשוט מעביר אותו הלאה:
ביום רביעי בשבוע שעבר (11.6.03), נגדעו חייהם של 17 אנשים בפיגוע בקו 14 בלב ירושלים. בפיגוע הזה נהרגה גם סמלת תמר בן-אליהו, ממושב פארן. תמר נולדה וגדלה בפארן שבערבה. הוריה, עומרי ועדנה הם ממקימי המושב.
היום (יום א') ביקר בבית המשפחה שר הביטחון, שאול מופז. מחלוקת במשפחה קדמה לביקורו של מופז. חלק מבני המשפחה התנגדו לביקור. לטענת בני המשפחה, הממשלה, ובכללה, גם השר מופז אינה עושה די להפסיק את ההרג והאלימות. מופז אמר בפגישה לעדנה בן-אליהו, אימה של ההרוגה, כי הוא רוצה שלום יותר ממנה. לאחר מכן תיקן את דבריו, ואמר: אני רוצה שלום "לפחות כמוך". זה היה השלב שעורר את חמתם של בני המשפחה.
במכתב שכתבה הדס, אחותה של תמר ז"ל, מטילה המשפחה אחריות על מופז ועל הממשלה למותה של תמר. "אני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר… אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת..", נאמר במכתב למופז.
המכתב המלא:
ביום רביעי, רעדה האדמה תחת ביתנו ואנחנו שבר כלי. אחותי הקטנה, תמר, נרצחה בפיגוע בקו 14 כשהיתה בדרכה לבקר אותי. ביום זה קרה הנורא מכל והעולם שלנו לא יהיה יותר אותו עולם. אני כותבת לך היום כי אני רוצה שתדע שאני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר. אני כועסת. מאז ומעולם האמנתי, ואני עדין מאמינה, שהדרך היחידה לנצח את המלחמה היא למנוע אותה. ואתה, שר הביטחון, אתה והממשלה לה אתה שותף, לא עשיתם ולא עושים כל מה שניתן כדי למנוע את ההרג. תמר נרצחה בפיגוע טרור אבל אתם לא עשיתם כל מה שביכולתכם כדי לחסוך מאתנו את המוות המיותר הזה. אנחנו איבדנו הכל, והנורא הוא שלא רק אנחנו. המוות של תמר ושל ישראלים נוספים, הוא לא יותר טרגי מהרג של ילדים פלשתינים – מוות של חפים מפשע.
המציאות האלימה, שבה האלימות אינה חד-צדדית, מחוזקת על-ידי מדיניות הממשלה, שמרחיבה את מעגל הדמים ואת מעגל השכול. אז עכשיו גם אנחנו עומדים קרועי לב ליד הקבר הטרי והפרחים ויודעים שכל זה יכול היה להימנע. אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת, בלב אוכלוסיה ערבית. לולא השקענו את מרצנו, כספינו ודמינו בהתנחלויות הכובשות, יכולנו לפתח את הנגב והערבה, להשקיע בעירות הפיתוח ובשכונות העוני. אינני משלה את עצמי, הפתרון אינו תלוי רק בנו, אך אתה והממשלה בה אתה חבר לא עושים די על-מנת לקדם אותו.
אני כותבת לך היום, בחוסר אונים, מתוך הפחד, שהאדם שאחראי לביטחון מדינת ישראל מכיר רק בפתרונות צבאיים. והרי "פתרונות" אלה, בהם אנו נוקטים בשנים האחרונות, נכשלים שוב ושוב. לא צריך להיות איש צבא כדי להבין שפתרונות אלימים, מדיניות של חיסולים וכוח, יובילו רק להגברת האלימות – וכל ניסיון של דיכוי מעודד מרי.
בעיני רוחי אני כבר רואה אותך קורא מילים אלו ומפנה, כהרגלך, אצבע מאשימה לפלשתינים. תאמר שהם האשמים היחידים בסיכסוך, שהם האחראים הבלעדיים לטרור. שוב תחזור לשאלה מי התחיל ומי צודק בסיכסוך, שכל כך ברור שאין בו אף אחד צודק ולחלוטין לא משנה מי התחיל בו. כשחזרנו הביתה ביום רביעי מבית החולים, ישבנו במטבח המומים ואמא שאלה "מה נעשה עכשיו בלי תמרי". העולם שלנו התרסק לרסיסים והכל היה יכול להיות אחרת…
אני אומרת לך היום, שאנחנו לעולם לא נשלים עם המציאות הבלתי נסבלת הזו של מעגל הדמים. אנחנו דורשים ממך למלא את חובתך ואת זכותך האדירה לדאוג לביטחוננו. יפה לבקר משפחות שכולות, אבל יפה יותר לעשות הכל כדי למנוע את השכול. אנו דורשים ממך ומהממשלה ללכת בכל דרך ולצעוד מתוך חזון ולא מתוך פחד – לעשות כל מה שאפשר כדי שלא יישארו עוד אחים לבדם.
הדס בן אליהו,
מושב פארן.
היום (יום א') ביקר בבית המשפחה שר הביטחון, שאול מופז. מחלוקת במשפחה קדמה לביקורו של מופז. חלק מבני המשפחה התנגדו לביקור. לטענת בני המשפחה, הממשלה, ובכללה, גם השר מופז אינה עושה די להפסיק את ההרג והאלימות. מופז אמר בפגישה לעדנה בן-אליהו, אימה של ההרוגה, כי הוא רוצה שלום יותר ממנה. לאחר מכן תיקן את דבריו, ואמר: אני רוצה שלום "לפחות כמוך". זה היה השלב שעורר את חמתם של בני המשפחה.
במכתב שכתבה הדס, אחותה של תמר ז"ל, מטילה המשפחה אחריות על מופז ועל הממשלה למותה של תמר. "אני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר… אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת..", נאמר במכתב למופז.
המכתב המלא:
ביום רביעי, רעדה האדמה תחת ביתנו ואנחנו שבר כלי. אחותי הקטנה, תמר, נרצחה בפיגוע בקו 14 כשהיתה בדרכה לבקר אותי. ביום זה קרה הנורא מכל והעולם שלנו לא יהיה יותר אותו עולם. אני כותבת לך היום כי אני רוצה שתדע שאני רואה בך ובמדיניות הממשלה שותפים מלאים באחריות למותה של אחותי הקטנה, תמר. אני כועסת. מאז ומעולם האמנתי, ואני עדין מאמינה, שהדרך היחידה לנצח את המלחמה היא למנוע אותה. ואתה, שר הביטחון, אתה והממשלה לה אתה שותף, לא עשיתם ולא עושים כל מה שניתן כדי למנוע את ההרג. תמר נרצחה בפיגוע טרור אבל אתם לא עשיתם כל מה שביכולתכם כדי לחסוך מאתנו את המוות המיותר הזה. אנחנו איבדנו הכל, והנורא הוא שלא רק אנחנו. המוות של תמר ושל ישראלים נוספים, הוא לא יותר טרגי מהרג של ילדים פלשתינים – מוות של חפים מפשע.
המציאות האלימה, שבה האלימות אינה חד-צדדית, מחוזקת על-ידי מדיניות הממשלה, שמרחיבה את מעגל הדמים ואת מעגל השכול. אז עכשיו גם אנחנו עומדים קרועי לב ליד הקבר הטרי והפרחים ויודעים שכל זה יכול היה להימנע. אם רק היתה כאן ממשלה שמעוניינת לדאוג לשלמות עם ישראל במקום לשלמות ארץ ישראל, ממשלה שבונה עתיד למדינה ולא אחת שבונה התנחלויות כובשות בשטחים במחלוקת, בלב אוכלוסיה ערבית. לולא השקענו את מרצנו, כספינו ודמינו בהתנחלויות הכובשות, יכולנו לפתח את הנגב והערבה, להשקיע בעירות הפיתוח ובשכונות העוני. אינני משלה את עצמי, הפתרון אינו תלוי רק בנו, אך אתה והממשלה בה אתה חבר לא עושים די על-מנת לקדם אותו.
אני כותבת לך היום, בחוסר אונים, מתוך הפחד, שהאדם שאחראי לביטחון מדינת ישראל מכיר רק בפתרונות צבאיים. והרי "פתרונות" אלה, בהם אנו נוקטים בשנים האחרונות, נכשלים שוב ושוב. לא צריך להיות איש צבא כדי להבין שפתרונות אלימים, מדיניות של חיסולים וכוח, יובילו רק להגברת האלימות – וכל ניסיון של דיכוי מעודד מרי.
בעיני רוחי אני כבר רואה אותך קורא מילים אלו ומפנה, כהרגלך, אצבע מאשימה לפלשתינים. תאמר שהם האשמים היחידים בסיכסוך, שהם האחראים הבלעדיים לטרור. שוב תחזור לשאלה מי התחיל ומי צודק בסיכסוך, שכל כך ברור שאין בו אף אחד צודק ולחלוטין לא משנה מי התחיל בו. כשחזרנו הביתה ביום רביעי מבית החולים, ישבנו במטבח המומים ואמא שאלה "מה נעשה עכשיו בלי תמרי". העולם שלנו התרסק לרסיסים והכל היה יכול להיות אחרת…
אני אומרת לך היום, שאנחנו לעולם לא נשלים עם המציאות הבלתי נסבלת הזו של מעגל הדמים. אנחנו דורשים ממך למלא את חובתך ואת זכותך האדירה לדאוג לביטחוננו. יפה לבקר משפחות שכולות, אבל יפה יותר לעשות הכל כדי למנוע את השכול. אנו דורשים ממך ומהממשלה ללכת בכל דרך ולצעוד מתוך חזון ולא מתוך פחד – לעשות כל מה שאפשר כדי שלא יישארו עוד אחים לבדם.
הדס בן אליהו,
מושב פארן.
14 תגובות
העובדה היא שמאז הסכם אוסלו, שיצר אצל כולנו תקוות וציפיות, נהרגו הרבה יותר ישראלים. אז אולי הגיע הזמן שנתפכח מהאשליה שאפשר להשיג ביטחון בהסכמי שלום. מה שכן, מופז אשם בכך שהוא עשה מעט מאוד למען גדר ההפרדה
בלי להכנס לפוליטיקה זולה:
עם כל הכבוד והצער והתנחומים למשפחות השכול, לדעתי הם מבזים את מות הקרוב הנרצח ומלכלכים את זיכרו ברגע שמערבים את זה עם פוליטיקה. דעותהם לימין ולשמאל (גם מתנחלים נרצחים) לא נחשבות יותר רק משום שיש להם קירבה משפחתית לקורבן. זהו שימוש ציני בקריבה המשפחתית לנרצח. נכון, הם משלמים אישית את המחיר של אוזלת היד של הממשלה, אך גם כשאר היו ממשלות שמאל שפנו לדרך השלום היו הרוגים. הפוליטיקה מסריחה ומגעילה לא רק בתחום הביטחוני, אך יחד עם זאת, במכתבה היא לא אומרת כלום, מה היא רוצה שמופז יעשה שלא עשו אחרים?? בכלל יש פיתרון למצב? ובאלף אלפי הבדלות, גם משפחותיהם של הרוגי תאונות דרכים מתנפצות לרסיסים (ויש הרבה יותר הרוגים מתאונות דרכים אך הנושא לא פופלארי כל כך).
הכותבת נמצאת בסערת רגשות ולכן אני
לא מעז לשפוט אותה. זאת דעתי האישית.
וללא קשר לצד (אני הולך בלי שעון, לא מבדיל בין ימין לשמאל 😉 )
ונשאלת השאלה, כשפוליטיקאי -בוחר- להגיע ולהשתתף בצער המשפחות השכולות, האם לא מתבצע ביזוי המת וליכלוך זיכרו, שימוש ציני עי הפוליטיקאי במוות? באמירת מילים פוליטיות מול המצלמות בבית המת, או בבית משפחתו?
ראש המשלה (לא טעות כתיב), כל האחריות עליו, כמו המשלה, כל האחריות עליה.
ולאחורנה, מאז שהדיסק החדש של שלום הסתובב אצלי בסי-די כל הודעה על פוליטיקאי, כל שרשרת מילים המצטרפת למשפט מוזר תחבירית והגיונית גורם לשיר להזדזמזם בראשי.
א. פוליטקאי זאת צורת החיים הכי נחותה שיש, אנשים שיעשו הכל למען הכיסא מגעילים אותי.
ב. אחלה טעם מוזיקלי!!!
כל השאלות שעולות כאן הן כבדות מאד
ואין לי תשובות לכלום. אלא להוסיף שאלה משלי
האם שאול מופז ישן טוב בלילה?
שמעתי את השיר של הבילויים שאול מופז והשיר אומר את יותר טוב ממני
ברור שהוא ישן טוב.
השולטים במדינה המחורבנת שלנו, ישנים מעולה כל עוד זה לא פוגע בהם.
הם דורסים כל דבר שזז. פלשתינאים, עולים, זקנים, נכים ושום דבר לא ממש מעניין אותם.
עבדתי תקופה ארוכה (עד לא מזמן) בפוליטיקה הישראלית כיועץ ודובר וכולם -כמעט- אנשים דוחים שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא הישרדותם הפוליטית.
הם ירכינו ראש, ימלמלו משהו על כך שהם מאוד מצטערים וימשיכו הלאה. עד המת הבא שדמו, כמו של קודמיו, על ידיהם.
baassa
כן, בהחלט.
אני חייב יום אחד לכתוב בבלוג שלי כמה פוסטים על החיים הפוליטיים ועל קשר השתיקה של תקשורת-פוליטיקאים בנוגע לדברים שלוּ הציבור בישראל היה מודע לדרך ההתנהלות וההתרחשות הפוליטית, הם היו גורמים לרעידת אדמה ציבורית.
נ.ב. לפי שעת התגובה שלך אני מבין שאתה לא צופה בעצמך 🙂
מעט מעט
אני דווקא כן.
בסוף הפוסט הזה גם הסברתי למה: http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=7394&blogcode=82796
הנה הלינק להורדת השיר שאול מופז הבהחלט יפה …
http://www.habiluim.co.il/
בכלל להקה מומלצת.
כואב
מזעזע.
http://news.walla.co.il/?w=/1/401775
עוד משפחה נהרסה.
עוד מכתב בפוטנציה.
עוד הלוויה עוד שם שיוזכר אולי רק ביום הזיכרון.
עוד עוד עוד .