זהות גנובה

כשראיתי את 'זהות גנובה' של אנטוניוני, עם מרצ'לו מסטרויאני, אפילו השם של הסרט הסעיר אותי. אני זוכר את עצמי מסתכל על עטיפת הספר 'אינני שטילר' מאי שם בנעורי וחושב לעצמי 'ברור גם אני לא, אבל אני לא כותב על זה ספר, מעניין מה קורה שם'
לגנוב זהות, לאבד זהות, בכלל זהות. מה זה בדיוק? לא בטוח שהבנתי אז, ואני גם לא בטוח היום, אבל אני זוכר שבאתי ללוח שבו פרסמו תוצאות של מבחן אנגלית שנה א' אוניברסיטת תל אביב, ולמספר הת.ז שלי היה מחובר שם אחר, דגן שוורץ. וחשבתי שאני מתחיל להבין משהו, אבל מסתבר שלא הייתי מקרה מיוחד, וכמה שנים אח"כ הוסיפו עוד סיפרה למספר זהות של כולם, ואני כבר לא הייתי דגן, ושוורץ לא היה תורן.
לפני חודשיים וחצי, בשבוע השלישי של המלחמה, עבר לגור במקלט שאני שוכר מעיריית חולון, ובימי שלום הוא הסטודיו שלי, בחור מזוקן נאה נראה בן ארבעים וחמש. הוא סיפר לי שהוא מורה ברימון, הראה לי את תקליטי הזהב שלי על הקירות בתור ההוכחה, הראה לי את האורגן כפול הקומות, ואת כורסת המסאג' הכבדה, בגאווה, ואמר לי שהם שלו, בקיצור הוא הסביר לי שהוא אני.
אמרתי לו נהדר, אני כל כך שמח שאתה כאן! אל תשכח לעשות קניות הביתה, לשלם את הדוח חניה שלי הזה, אהה ואם אתה כבר בדואר, אז קח גם את החבילה שהזמנתי מעלי זה לא כבד, גלגלים עם מחזירי אור להחלפה למזודה.
ולפני שהוא מתחרט, סבבתי על עקבי הגבוהים וחתכתי החוצה. בחוץ שמתי משקפי שמש שחורים סטייל מרצ'לו, הסתכלתי במראה, זקן מהונדס היטב חליפה שחור לבן על גופי המושלם, נתתי קטנה לרופף את העניבה, קפצתי מספרת לתוך המאזרטי ספורט הכחולה שלי, ודהרתי לכיוון הים לטרוף את הספגטי קרבונרה הטעים ביותר בכל המגף האיטלקי. השארתי מאחורי את הדן תורן במקלט, לאכול את תלאות היום יום, של הישראליאנה החבוטה שלי. בעוד אני בוזק פרמז'ן בנדיבות על הצלחת המושלמת piatta perfeta,
איציק השוטר הקהילתי מתקשר ואומר 'דן, שומע, עברתי במקלט שלך פגשתי את חיים. אחלה בחור, לא אלים, תשמע אני 12 שנה שוטר באזור התעשייה, חיים הזה הוא המזל שלך הוא שומר לך על המקלט. ימים טובים יותר תורן, שמור על עצמך'.
תקעתי מזלג לתוך הנחשים השמנמנים בצבע זהב, העטופים פרמז'ן טרי והתחלתי לסובב.
#ראש_מלחמה