דן תורן

Dan Toren

Dan Toren

לקביעת הופעות | רק דן

לפנתאון

לפנתאון

דיברתי עם הסוס של השכן הדתי זה שצועק  בלי הפסקה 'צדקה! צדקה! צדקה!'
הוא הולך ברחוב שלנו עם הזקן הארוך האפור הלא מסודר שלו וצועק ואני חושב לעצמי למה אתה לא עולה למעלה לשדרות ירושלים שם יש יותר אנשים אז שאלתי והסוס ענה 'אתה לא מבין, הוא מגייס את  הכסף לתרומות, הוא לא לוקח לעצמו'   אהה עניתי למרות שלא הבנתי איך זה קשור  בכל מקרה נתתי לו קוביית סוכר והמשכתי למכולת. שאלתי את מוני אם פתוח אחרי הצהריים בכל זאת חולון, יום שלישי. אמר לי 'מי יכול להרשות לעצמו לסגור'. קניתי לעצמי חטיף טבעי לכאורה, ויצאתי לשבת באחד הכיסאות שמוני שם בחוץ כדי שלבטלנים של השכונה יהיה פרלמנט.בפרלמנט היה רק יוסי העורך דין שעבר ניתוח בראש משהו כל כך מורכב שגם כשהסביר לי מה קרה לא הבנתי או ישר הדחקתי בכל מקרה יוסי היה במצב רוח הרגיל שלו. ' נו אדון תורן איך הולך על השירים?, 'מה אני אגיד לך, 'אתה יודע איך זה, כמו אצל כולם הם תקופת מנהרות',  עניתי והסתכלתי על המרכז המסחרי הקטן שלנו. פעם ראשונה מאז שאני גר בשכונה, ראיתי במדרגות הקטנות שלט שכתוב עליו "לפנתאון" עם חץ למעלה. 'לפנתאון' אמרתי בקול רם.  יוסי הסתכל עלי ואמר 'כן משפט גדול של סובול, "לא יודע מה הולך לקרות, אם זה ריח של סוף, או רק תקופת מנהרות", שמעת את הביצוע של הבת של גידי גוב?' כן שמעתי, מעולה, אבל היא לא הבת שלו' עניתי   'וקוראים לה עלמה'  זרקתי בהתנשאות תוך כדי שאני מסיים את הביס האחרון של גוש הסוכר המהונדס בטעם בריא. זרקתי את העטיפה לפח, והתקדמתי לעבר המדרגות. למעלה הייתה דלת חומה רגילה, קצת פתוחה. דפקתי והוספתי 'הלו'? אף אחד לא ענה, נכנסתי. המקום היה ריק, על הקירות היו תלוית עבודות,  משפטים בפונט מסולסל, רקועים על קנבס לבן בתוך מסגרת פשוטה.  נכנסתי והתחלתי להסתובב בין התמונות. קורא וממשיך לבאה:

 

"עכשיו יעלה למכשיר מורגן האם, אחיו התאום של פול האם. מעניין אם הם נולדו באותו תאריך בדיוק"

"אנחנו עם הפנים למעלה אבל עם הראש למטה"

"עם הזמן השחקנים למדו להראות לי כבוד עצמי."

"שלישית מצדה לא תיפול"

"שלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו."

"אני פונה מכאן לתושבי הדרום – כולנו ניצבים לצידכם"

"היה לך חבר ערבי, מה את רוצה?"

עשיתי את הסיבוב לאט לאט בין היצירות, מלמטה שמעתי 'צדקה! צדקה! צדקה!'  אבל הפעם זה  נשמע לי יותר כמו   'צדק! צדק! צדק!' הגעתי לתמונה האחרונה נעמדתי מולה וקראתי בלב:

"עין תחת העין והעולם נעשה עיוור"

חתמתי בספר האורחים שהיה על שולחן קטן ליד היציאה  וירדתי למטה.

#ראש_מלחמה

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *