יש לי שפה עם חתולים
יש לי שפה עם חתולים
אני מדבר איתם
והם מדברים איתי
יש לי שפה עם חתולים
( 3.12.08 -ד.ת)
שוופס הגיע אלינו עם השם שלו. ידידה של איתי (הבן שלי), והבן זוג שלה נפרדו. שוופס היה חתול שלו, אבל הוא עזב את הדירה והיא נשארה עם החתול. אנחנו היינו אחרי פרידה ממיקי שהיה איתנו המון שנים. ואיתי לא היסס ובאינטליגנציה הרגשית הכל כך אופיינית לו אמר לי "אבא אני מביא אותו" ואני הסכמתי.
חתול מאומץ מגיע כמו ביצת הפתעה, אתה לא יודע מה עבר עליו, אם יש לו טראומות ומה הן, אם הוא תוקפני כמו שמיקי היה עד יומו האחרון. פעם לפני הרבה שנים רונית שחר באה אלי הביתה לחזרה לעבור על כמה שירים לקראת הופעה משותפת. אני הייתי צריך לצאת להביא את יעל (הבת שלי) מאיפה שהוא ורונית שרוכבת על סוסים ויש לה כלבים אמרה "אין בעיה" ונשארה עם מיקי. כשחזרנו היד שלה דיממה, מיקי תקף אותה בכל הכוח הנמרי שלו. אם חושבים על זה, כולנו ביצת הפתעה, עם התכונות שלנו וסיפורי העבר שלנו ואיך שהם משפיעים עלינו. נפש האדם והחיה היא בעלת מרקם מאוד עדין, מעבר לצד ההישרדותי יש עוד הרבה רבדים של מה שאנחנו אוהבים ולא אוהבים, נמשכים אליו או נדחים ממנו. שוופס הגיע עם סיפור עם שקיות ניילון. מצד אחד אם הוא שומע צליל של שקית מתחככת בעצמה, מה שקורה כשמוציאים ממנה תפוחים מהקניות למשל, הוא נמלט בבהלה ומתחבא. מצד שני אם יש שקית פלסטיק על הרצפה הוא מתחיל ללקק אותה. יחסי אהבה שנאה, ואי אפשר שלא לחשוב מה גרם לזה. הוא היה בערך בן עשר כשהגיע אלינו, אולי אפילו יותר (אנחנו לא באמת יכולים לדעת), בכל מקרה זה הרבה לחתול. חתול בוגר, שלא לומר מבוגר, אפילו זקן, מעוצב מבחינת האישיות, הצרכים וההרגלים שלו. סידרנו לו את כלי האוכל ואת ארגז החול, לקחתי אותו לדניאל, וטרינר שאוהב חיות אבל לא אוהב בני אדם, שבדק וחיסן אותו וחזרנו הביתה. אני לא מכיר חתולים שאוהבים לנסוע במכונית, זה תמיד מרגיש שלא טוב להם ההמצאה הזאת, שמחליפה את הנוף בלי שהרגליים שלהם זזות. אבל שוופס לא מתלונן הרבה. מה שכן, וזה דבר ששמנו לב אליו מהתחלה, שוופס מדבר. מה זה מדבר, מדבר הרבה. הצליל שלו הוא וואו בלי ה-מ' של המיאו ובלי ה-י' שלה. הוא נשמע ככה: וואה ווא, וואה ווא וואוואו. מה שיפה אצלו זה שהוא מדבר על דברים שחשובים לו.
איתי אמר לי פעם שכשהוא חוזר הביתה שוופס בא לדלת ומתחיל סדרת גערות ותלונות של ווא וואה וואו שנשמעות לו כאילו שוופס אומר "מה זה איפה היית? למה כל כך הרבה זמן? מה זה צריך להיות?! אני צריך לשמור לך על הבית? זה לא יכול להיות, איזה התנהגות זו!" ונשבע לכןם שזה נכון. גם אני שומע את זה. אז שוופס מדבר, אבל זה לא הכל, הוא הולך אחרי ואחרי איתי לכל מקום בבית ואם השארנו אותו מחוץ לדלת של האמבטיה והשירותים, או החדר, הוא מתחיל לבכות. וואוווו וואווווו ממש נעלב ולא מבין ומתלונן, עד שאני יוצא ואז שוב יש סדרת גערות של הברות יותר קצרות "ווא וואוו ואו אווו וו". הוא צמוד אלי לרגל והולך איתי לאן שאני הולך.
שוופס הוא חתול ארוך שיער, בגוון בלונדיני-לבן. כנראה סוג של חתול פרסי מעורב, אבל אני אומר את זה בלי להיות בטוח. מה שכן בטוח זה שיש לו שיער ארוך והוא נראה הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת. השיער שלו נוטה להיקשר לראסטות או לקראסטות, ביטוי שלמדתי בלונדון באמצע שנות התשעים. קראסטיז היו אלו שמפסיקים להסתרק והשיער שלהם היה מתעבה לגושי שיער גדולים ולא מסודרים. הקראסטיז היו סוג של היפים. פעם באיזו מסיבה בדירה בסוהו, שהגישו בה רק תה וחשיש, קראסטי אחד שג'ימג'תי איתו באחד מחדרי הג'אם שהיו במסיבה, אמר לי כשהנחתי מידי את החרוב היבש שניגנתי עליו, שזה יותר בריא לא לשטוף את השיער ולא לגעת בו בכלל, כמו בתקופה לפני שהמציאו את המספריים. בכל מקרה איתי ואני מרגישים שזה יותר נכון לגזוז לו את הקראסטות מידי פעם. פעם אחת איתי גזז לו את אחד הקשרים במספרים ופצע את שוופס קלות, ומאז אנחנו עובדים עם מכונה.
שוופס מפחד מאזעקות. הבית שלנו נמצא ליד בית ספר יסודי, ושם נמצא הצופר של האזעקות ככה שהווליום של האזעקות חזק, חזק מאוד. איך שמתחילה אזעקה הוא רץ מתחת למיטה, ויוצא רק כשאנחנו חוזרים מחדר המדרגות. מעל חמישים פעם האזעקות הופעלו אצלנו בשכונה מאז תחילת המלחמה. באחת הפעמים, רסיס של פטריוט צנח מתחת לבית שלנו ממש שלוש דקות אחרי שיעל ואני יצאנו מהבית, אבל מבחינת שוופס הן כולם מפחידות באותה מידה. אגב ליעל ולשוופס, אין יחסים. היא לא אוהבת חתולים והוא מכבד את העניין ולא ניגש אליה. לא שהיא שונאת חתולים, היא רק לא אוהבת. ואיכשהו הוא מספיק רגיש כדי לא לבקש להיכנס לחדר שלה או לבקש שהיא תלטף אותו.
לשוופס אין גבול לכמה ליטופים הוא מוכן לקבל. בדרך כלל חתולים מקבלים את מה שהם רוצים וזזים ממך. אם נגעת להם במקום רגיש הם יכולים באמצע הגרגור לשלוף ציפורניים. לא שוופס, הוא לעולם לא שולף ציפורניים עליך, מקסימום הוא רוטן קצת, אבל אפילו לא זז. מבחינתו אפשר ליטופים 7\24. הוא משמיע קולות קטנים כמו מממררר, איייי אוווו, שקטים וחלשים אבל מאוד ברורים. הוא יכול להשמיע את הקולות האלה גם כשהוא מקבל אוכל טעים. יש לו אף פחוס ואני חושד שהקולות הקטנים האלה נובעים מכך שחלל האף שלו צר במיוחד. מגוון הקולות הקטנים האלה של ההנאה הוא עצום, לא מפסיק להתחדש. וזה עושה חשק להמשיך ללטף אותו.הוא אוהב ליד האוזניים, על האף, בצידי הראש, בגב, כשמלטפים אותו בגב קרוב לזנב הוא מרים את התחת לאות של עוד עוד עוד. הוא אפילו מרשה ללטף אותו בבטן, למרות שזה לא האזור המועדף שלו.
שוופס הוא החתול הכי עדין שפגשתי ואני לא זוכר פעם אחת ששלף את הציפורניים שלו. לפעמים אני חושב עליו כעל אריה קטן, כנראה כי שיער הפנים שלו עם השפם שקצת מתעגל כלפי מטה נותנים לו מראה רציני ומכובד.לעומתו למיקי שהיה אפור עם פסים שחורים ואפורים יותר כהים, היה ציור פנים של עצב, הוא היה חתול מאוד כעסן אבל עם מראה דכאוני. גם מיקי אהב לישון לידי, אהב שמלטפים אותו אבל היו לו גבולות ברורים, ואם הייתי מפר אותם, הוא מיד היה שולף ציפורניים. הייתי מלא בשריטות ממנו כל הזמן.
פעם בדירה הקודמת בהסתדרות ליאת, גרושתי, באה לבקר ושכחה לסגור את הדלת, מיקי ברח למטה ואי אפשר היה להחזיר אותו. הוא עמד בשקט ולא זז וכשניסיתי להתקרב הוא התרחק. הבאנו לו אוכל, דיברנו איתו, כלום לא עזר, בסוף התקשרתי לאבי קוזי. אבי בא ואמר "הוא בסרט טבע עכשיו, הוא בכלל לא רואה אותנו, הוא בטריפ שהוא בג'ונגל ואנחנו ציידים שבאים לחסל אותו" אבי התלבט בין להזריק לו חץ לבין ללכוד אותו ברשת מיוחדת. בסופו של דבר מאחר והיה כבר ערב הוא החליט על הרשת, כי חשש שמיקי יברח עם החץ עד לאיזה כביש, ירדם שם, והוא עלול להידרס לפני שנראה איפה הוא. הוא ביקש מאיתי שהיה אז נער להאיר לו עם פנס לתוך העיניים, מיקי התמגנט לאור ואבי עשה איזה תרגיל נינג'ה עם הרשת שלו, לכד את מיקי, שהשתולל כיאה לנמר שהוא, אבל אבי כבר ראה נמר או שניים. הוא העביר אותו לכלוב תוך שניות והעלה אותו לדירה. אבי אמר "תן לו שלוש דקות ותראה זה כמו ב'גברים בשחור', הוא פשוט ישכח שזה קרה, והכל יהיה רגיל" וככה זה בדיוק היה. אחרי כמה דקות מיקי חזר להיות הזעפן הרגיל שהיה אבל אפשר היה לתקשר איתו.
לפני מיקי הייתה לי חתולה שאימצתי מענת וראובן כשהייתה גורה בת כמה שבועות. זה היה באמצע שנות התשעים, באתי לגג שלהם וראיתי כמה גורים שבלו החתולה האפורה שלהם המליטה, היו שם גורים מאוד יפים וגורה אחת שחורה שממש כשהגענו להסתכל, דרכה בתוך קערת חלב ונרטבה כולה, השיער שלה היה מדובלל והיא עמדה בצד ורעדה. אמרתי לענת "אם היא עושה את כל הדרמה הזאת, כנראה שהיא באמת רוצה שאני אקח אותה" קראתי לה זומי והיא חיה איתי כמעט 20 שנה. כשעברנו לחולון בתחילת האלף גרנו בדירה קטנה בבית רכבת עם חצר פצפונת. התקנתי לה בקיר דלת לחתולים, שנפתחה עם מגנט שהיה לה על הצוואר, ככה רק היא הייתה יכולה להיכנס ולצאת, והחתולים האחרים לא. זומי הייתה חתולת דירה מובהקת אבל בחולון נעשתה חולונית והייתה הרבה בחצר, ולחצר באו לא מעט חתולים לבקר את היפיפיה שחורת השיער. מתישהו זה קרה, והיא חטפה שריטה בעין שמאל. לקחתי אותה לדניאל, שהמליץ שאקח אותה לבית החולים לחיות בבית דגן שהוא למעשה שלוחה של בית ספר לויטרינה. הבאתי אותה והרופא בדק אותה לעיני כל הכיתה, אני הקשבתי לתלמידות ולתלמידים שהביעו את דעתם על המקרה. בסופו של דבר הרופא החליט על טיפול אבל המצב רק החמיר. צלצלתי לדניאל שאמר שלדעתו צריך טיפול אחר, נתן לה מה שנתן ובסופו של דבר היא החלימה, ועד שמתה בזקנה אפשר היה לראות את הצלקת שהייתה לה על הרשתית.
פעם נסעתי עם מאור כהן להופעה בצפון, אני נהגתי באוטו שלי ומאור ישב לידי. בצומת גלילות אחרי הפניה מאיילון ראינו גור חתולים מסתחרר על האוטוסטרדה אחרי שחטף כנראה מכה מאיזה רכב. עצרתי איפה שיכולתי ומאור ירד להביא אותו, הוא הושיב אותו על המעיל שלו. מאור אמר שהחתול נראה בהלם, ותוך פחות משתי דקות החתול מת. עצרנו בגבעת חול הבאה שיכולנו, ירדנו למטה, קברנו אותו והמשכנו להופעה.לאחותי, נעמה, הייתה חתולה בשם זואי, קטנה, בהירה עם פרווה ארוכה שחיה עד גיל 25. את סוף חייה היא העבירה בכפר אצל בן דודנו איל ומשפחתו. היא הייתה כל כך זקנה שנראה היה שהיא ישנה כל הזמן. אבל איל אמר שהיא קמה לפעמים. אחותי אומרת עליה שבסוף היא הפכה לענן פרווה.בתקופה שעוד גרתי לבד, ברחוב אדם הכהן בתל אביב, היה לי חתול שקראו לו שתיים. יום אחד חזרתי ומצאתי את הילדה החמודה של השכנים קורעת לידו כשהוא פצוע מאד. הסתבר שהכלב שלהם תקף את שתיים וחיסל אותו. קברתי אותו בגינה ליד בית ספר גרץ שממול. הכנסתי אותו לשיר 'כל עוד זה מתגלגל' שכתבתי עם איתי פרל ומשום מה קראתי לרחוב הרמן הכהן, סוג של דיסלקציה שיש לי. הנה הבית שבו הוא מוזכר:
הרמן הכהן שתיים מת
הכלב אכל אותו בלי רחמים
Kiss me kiss me kiss me
של ה Cure
תהפוך תקליט תביא כדור
לחתולה הראשונה שאימצתי קראו תולה, קיצור של חתולה, אני לא זוכר הרבה מהסיפור שלה ושלי, אני הייתי בן 15 בערך והייתה לי משימה אחת – להחליף לה את החול בארגז קרטון שהיה לה. קרטון ושתן חתולים זה ריח קטלני שנצרב לי בזיכרון. הייתי יורד לגינת דבורה, עם הארגז בידיים, מנסה לא לנשום, שופך את החול הרטוב המלוכלך ואוסף חול יבש ומלוכלך מהגינה. עזבתי את הבית של אמא שלי לדירה שכורה בגיל 18 ותולה נשארה איתה. אמא שלי סיפרה לי שירמי קפלן היה שליח בחנות החיות הותיקה 'החתול והכלב' בפרישמן פינת כיכר מסריק, והיה מביא לאמא שלי אוכל וחול סופח-ריחות. אז עוד לא לא הכרתי את ירמי, עברו כמה שנים עד שנפגשנו בענייני מוזיקה בשכונה הישנה של שנקין.שנים אחר כך כשאמא שלי ובעלה המנוח אילן עמית עברו לגור במאנה, אמא שלי רצתה חתולה ואילן אמר שישמח אבל מסוג מסוים שנקשר לבעלים ולא משיר שיער ועוד איכויות מיוחדות שהוא שמע עליהן. והם קנו, כן מה לעשות קנו חתולה מזן רוסי כחול וקראו לה קלרה. קלרה הייתה יושבת על אילן כל הזמן ואם אחותי או אני, או אחד הילדים שלנו, היה מנסה לגעת בה, הייתה נמלטת לחדר השינה.
אם תפגשו אנשים שמכירים אותי תשאלו ותראו שאני לא ממציא, אני מזהה ברחוב חתולים שאפשר להתקרב אליהם. לא פעם אני עוצר ליד חתול בכניסה לבניין, קורא לו, מתיישב לידו, מלטף אותו קצת ואז ממשיך לדרכי. גם בבניין שאני גר בו יש חתולים. יש הרבה, אבל יש זוג שנמצא תמיד יח., ג'ינג'י ושחור והם לא נפרדים, תמיד משחקים, אוכלים וישנים יחד. יש שתי נשים שמאכילות אותן ואני עוזר כשאחת מהן צריכה החלפה. לפני איזה שנתיים השחור, שהוא קטן יותר, נפצע ברגל הקדמית. היה ברור לי שאם אני עוזב אותו ככה, הוא מת מזיהום די מהר. אז הלכתי לדניאל ושאלתי מה לעשות. דניאל נתן לי אנטיביוטיקה בנוזל שערבבתי לו באוכל רטוב שקניתי לו ובמשך שבוע נתתי לו את התרופה בתוך האוכל עד שהחלים.שוופס כבר בן שלוש עשרה בערך, אולי יותר, לפני חודשים בערך איתי אמר לי לפני שהלך לאימון "אבא, נראה לי ששוופס יסתדר עם גור, מה דעתך שנביא לו חבר, אין צורך לחכות בין חתול לחתול ושוופס כבר מבוגר" התרגשתי ממנו, ואני לגמרי בעד להמשיך. שוופס פחות ער לדיונים האלה, הוא קם בבוקר רעב וצמא, מבקש את האוכל שלו ומים קרים, אוכל לאט, שותה לאט והולך למרפסת להתלקלק ולנמנם.
לפני כמה שבועות איתי וויטסאפ לי"אבא אי אפשר ככה יותר, שוופס מלא ראסטות, חייבים להביא מספרה ניידת כדי להוריד לו את זה". למרות שניסינו לסרק אותו ואפילו לגזור חלק מקווצות השיער הקשה, שוופס הלך והתמלא בהם. בלי קשר או עם, שמנו לב כמה פעמים שהוא מאבד שיווי משקל, כאילו שכח ללכת. מועד קצת, נראה מבולבל ולוקח לו כמה דקות לאסוף את עצמו. איתי הציע שנסדר לו מדרגות ליד המיטה שלו וגם שלי כדי שיהיה לו יותר קל לעלות ולרדת, עשינו את זה אבל הוא לא השתמש בהן, במקום זה דיבר יותר ויותר.
שישי האחרון איתי קבע עם הקרונית הספרית, וכשחזרתי אחר הצהריים שוופס היה מסופר כמו אריה, ומתחת לערמת השיער שירדה, אפשר היה לראות את העור המקומט שלו ואת הבטן הרפויה. בבת אחת הוא נראה כמו החתול הזקן שהוא. תמר שמה לב שהוא רועד והתחילה לתפור לו סוודר בגווני זברה, באמת היו ימים קרים. איתי אמר לחבק הרבה, אני כיסיתי אותו בשמיכה כל פעם שבא לשכב לידי. ביום רביעי איתי התקשר אלי ואמר לי "אבא אני חושב ששוופס מת, הוא שוכב במיטה שלך בלי לזוז". התקשרתי לדניאל מהדרך, שאלתי אותו איך אני מוודא אם החתול מת והוא אמר "שים את האוזן על הלב ותקשיב, אם אין דופק הוא מת".
כשנכנסתי לחדר ראיתי אותו ליד הכרית שלי בתנוחה נינוחה שוכב על צד שמאל. התקרבתי, הגוף שלו עוד היה חמים ורך, העיניים היו פקוחות, הלב דומם. ניסיתי לסגור לו את העיניים ולא הצלחתי.צילמתי שתיים-שלוש תמונות. מצאתי באינטרנט שירות קבורה לכלבים וחתולים וישבתי לחכות. אחרי שעה הגיע דני עם שרוול קעקועים וברזלים באוזנים ובאף, איש נחמד, הסביר ושאל אם אני רוצה לבקש לקבור אותו עם משהו. נתתי לו את הסוודר השחור-לבן ששוופס לא הספיק ללבוש. הוא לקח את הארגז עם שוופס והסוודר והלך. נכנסתי לישון בערך בשש, אחרי שאמרתי לילדים ששוופס המשיך הלאה ואחרי שניקיתי את הארגז חול שלו. ישנתי כמה שעות עד שאיתי חזר מהעבודה, התחבקנו והוא אמר לי "אבא, הוא הלך כמו מלאך, כמו מלך, בלי לסבול, הלך בסטייל, כמו נמר". התחלתי לבכות. איתי חיבק אותי ואמר "אני בטוח שהוא בגן עדן של החתולים עכשיו אוכל אפרסקים". כן, אפרסק היה המאכל האהוב על שוופס.
תגובות אחרונות