לעוף
הייתי בן עשר בשנת 1970 והייתי חולה על כדורגל. לשחק כדורגל היה בשבילי לעוף. אני זוכר שנסעתי פעם ראשונה ללונדון בשנת 1977 היה לי חלום שאני רץ לבד במגרש כדורגל ענק ופתאום אני נותן קפיצה ומגלה שאני יכול לעוף. קמתי בבוקר כולי התרגשות וספרתי על החלום לדודה שלי שאמרה מיד שחלומות של תעופה הם הטובים ביותר, והיא מאד שמחה בשבילי ואמרה שהחלום הזה מראה על הרבה חופש.
אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שעפתי במשחק כדורגל. שלש שנים קודם. שיחקנו כמו כל אחר הצהרים, בגינת גורדון שמאוחר יותר הפכה לגינת דבורה, כדורגל שכונה איכותי ארבע על ארבע ושוער. בדרך כלל הייתי משחק בצד שמאל, כי אני שמאלי ואהבתי לחשוב על עצמי כעל קיצוני סופה. אבל בפעם ההיא פרצתי מהמרכז הראש שלי היה מופנה למטה שלעבר הכדור ושעטתי, כמו שאומרים לעבר השער של עומר כשפתאום הרמתי ראש כדי להחליט אם לבעוט או למסור, ומולי במרחק של כמה סנטימטרים עמד אריק הגבוה, הוא ראה אותי והתכופף טיפה, מהפחד שאני עומד להתנגש בו. מה שעשיתי באותו רגע היה לשלוח ידיים מעל הראש ולקפוץ. פשוט קפצתי מעליו, כדי לא לפגוע בו. זה היה מדהים, כי מה שקרה כנראה היה שעברתי מעליו, נחתי על הרצפה הקשה, התגלגלתי וקמתי על הרגלים בלי שריטה. עשיתי סלטה מעליו באוויר ממש כמו מתעמל קרקע מקצועי. התחושה שלי הייתה מופלאה, הרגשתי כמו סופרמן. אחר כך בארוחת הערב ספרתי על המקרה בהתלהבות לאחותי לאימא שלי, שהעירו לי בעדינות כמו בכל ערב, שנמאס להן לשמוע את הסיפורי הכדורגל שלי. לא הייתי בטוח אם הן הבינו את תחושת התעופה שהייתה לי באותו רגע, ואני לא בטוח אם אני מצליח להעביר אותה גם כרגע.
אני זוכר היטב את השעה שתיים בצהריים. אסור לשחק בחוץ אסור לעשות רעש, ואני מחכה כבר לשעה ארבע כדי לרדת עם הכדור למטה ולצעוק בקול גבוהה וצפצפני " בני, גילי, אתם באים לשחק?!" ובדרך כלל הם היו באים לעוד אחר צהריים של פנטזיות נעורים על כדורגל ברזילאי והולנדי.
בשכונה שלנו היו משחקים בימי שישי אחה"צ הגדולים. רוני קלדרון מהפועל תל אביב בא ושיחק איתם כמה פעמים. אנחנו היינו מסתכלים עליהם משחקים ומחכים ליום שבת למצוא את השאריות שהם השאירו בשטח. בקבוקים שבורים מלאים בטבק שרוף שהם היו מעשנים.
יום שישי אחד הקבוצה של רוני ניצחה,הוא הוריד את כל הבגדים, טיפס על אחד העצים ושר בקולי קולות
"American Woman' won't you stay with me"
אימא שלי עבדה אז בעיתון ידיעות אחרונות והייתה מיודדת עם כתב הספורט של העיתון, היא סיפרה לו שהבן שלה אוהד מכבי תל אביב, ולמשחקים של מכבי שהוא היה הולך הוא היה לוקח אותו. אני זוכר את הנסיעה לאימק"ה בירושלים. מכבי נגד בית"ר. כמה צהובים מתל אביב מוקפים בצהובים מקומיים שזרקו פחיות על שחקני מכבי כל פעם שאלו היו בטווח הפגיעה שלהם. מכבי ניצחה 2:1 ואני חזרתי הביתה מבוהל אך מרוצה.
בשכונה שלנו היו מבנים לשלשת תנועות הנוער. כלומר הצופים לא היו בשכונה, אבל אני באופן אישי מעולם לא נמשכתי למקום הזה ומלבד פעולה אחת או שתיים לא הייתי שם מעולם. באחרות, הנוער העובד והלומד, מחנות עולים, והשמור הצעיר הייתי משחק כדורגל. במקנים שלהם היה מגרש והיו חברה ואת חלקם הכרתי, אז הייתי משחק שם. באמצע שישית במגרש של מחנות עולים באמצע משחק,מישהו בעט לי בכל הכוח בפיקה של ברך ימין, הברך שלי התעקמה, ומאותו יום כבר לא שחקתי אותו דבר. כלומר, ניתוח לא רציתי לעשות הברך הייה יוצאת לי מהמקום כל פעם שהייתי בועט חזק, וכשמאלי לא ידעתי לבעוט כל כך טוב ברגל ימין, אז לאט, לאט שחקתי פחות ופחות כדורגל. אני לא אומר שזה היה טרגי, כי כנראה לא הייתי מגיע להיות שחקן בליגת העל, אבל למעשה גם אבדתי עניין במשחק כצופה. כלומר אני מגזים, עוד ראיתי כדורגל במשך שנים, וגם כיום אני יודע באיזה מקום בליגה מכבי תל אביב, ואם יש משחק של הנבחרת אני איך שהוא משתדל לראות אותו בטלוויזיה, אבל לא באותו להט. משהו כבה בי בקשר למשחק.
לא הייתי רוצה להגזים ולומר שאני ציפור שכרתו לה את הכנף. את התעופה העתקתי לגיטרה החשמלית, אבל אני רואה בפירוש קשר בין העובדה שהפסקתי לשחק לעובדה שכצופה ,אבדתי עניין אמיתי במשחק.
אני רוצה לספר לכם עוד סיפור אחד קטן שקשור למשחקי הכדורגל שלנו בשכונת גורדון.
מול הבית שלי גר ילד שקרוא לו דובי. הוא לא היה חבר קרוב שלי, אבל מכל החברים בשכונה הוא היחיד שאני פוגש אותו מידי פעם. הוא ואני עובדים באותו תחום, אני מופיע עם השירים שלי והוא מנהל במות בפסטיבלים. יום אחד חם בשנת 1972 דובי ואני שיחקנו בשכונה אחד מול השני. אני כבר לא זוכר בדיוק למה, אבל התחלנו לריב. כן היה גול לא היה גול. רבנו ברצינות כמו שבדרך כלל רבים בכדורגל בלי שופט ואז עשיתי משהו שאני לא חושב שעשיתי אי פעם בשכונה, הרמתי יד ונתתי לו מכה. הייתי מופתע מעצמי ונראה לי שגם הוא. המשכנו לשחק, לא זוכר כבר מי ניצח, המשחק נגמר ודובי הלך הביתה . אני נשארתי עד רדת החשכה ואז לקחתי חזרתי גם אני לעבר הבית. כשנכנסתי לחדר המדרגות והדלקתי את האור ראיתי את דובי מתחבא איפה שמשארים את האופניים, הוא יצא נתן לי אגרוף בבטן שהיה ממש חלש. כלומר הרבה יותר חלש מכפי שהוא היה מסוגל לתת והלך בלי לומר מילה אחת. אני ספגתי את המכה, ועליתי הביתה. לא ספרתי על כך לאימי ואחותי, לא ידעתי מה לספר. אבל אני זוכר שבלילה חשבתי עליו מחכה בחדר המדרגות. כמה זמן הוא חיכה? שעה אולי שעתיים, מה הוא עשה כשמישהו אחר נכנס לחדר המדרגות, איך הוא הסביר את השהות שלו שם? אולי עשה את עצמו מתעסק עם האופניים אני באמת לא יודע, ואז כשהופעתי הוא יצא ונתן את המכה החלשה והלך משם.
זה מתקשר אצלי למפגש היחד שהיה לי עם שחקן כדורגל אמיתי בכל ימי חיי. כשהייתי בן 24 הייתי לי חברה שאחותה למדה להיות טבחית במסעדת קרן. יום אחד החברה שלי הזמינה אותי לארוחת ערב שאחותה הייתה צריכה להכין שכולה מנות של המסעדה. הגעתי בשמונה בערב וחוץ משתי האחיות וממני האורח הנוסף היחיד היה אלי דריקס. הוא היה אז אחרי השיא במכבי ולפני עונת הפאר שלו שבסופה פרש. אני זוכר שהייתי מופתע מהמפגש אבל שמחתי. אני לא זוכר בדיוק על מה דברנו באותו ערב. האוכל היה מעולה בזה אני בטוח, וסוף הערב אמרנו לילה טוב והוא הציע לי טרמפ הביתה. למרות שגרתי ממש קרוב לא סירבתי להצעה ושמחתי להיכנס לאוטו הכחול הנוצץ שלו. בערך בפינת אלנבי ובן יהודה הוא אמר לי "אתה יודע, צדקת" שאלתי בקשר למה והוא המשיך "בקשר לאנשים" הם מתייחסים אליך רק כשאתה למעלה, אבל כשאתה למטה הם שוכחים אותך לגמרי". אני זוכר שכבר באותו רגע לא ידעתי למה אלי קישר את מה שאמר מתוך מה שאני אמרתי באותו ערב, אבל אני גם זוכר שאני קשרתי את זה לזה שהייתה לו תקופה לא טובה בקבוצה. זה היה מוזר לשמוע דיבור כזה אישי ממישהו שראיתי אותו כל כך הרבה פעמים בטלוויזיה במשחק השבת מוזר אבל נעים, כמו מכה קלה בבטן.
47 תגובות
אדיר רציתי לומד לך שאתה שחקן מעולה!!
אבל אני מאמינה שיש הרבה שאומרים לך את זה חחח…
בוקר טוב שיהיה.
פיווו עבר עלייך הרבה לפי מה שקראתי עכשיו
ואני מבינה שכדורגל היה אחד התחביבים הכי גדולים שלך וגם כן הרצון לרצות לעוף, וסלטה!? פייי איזה קטלני, אולי היה לך אפילו עתיד במשהו אחר חוץ מכדורגל?
והקטע עם דובי זה נראה לי היה רק בשביל הפרנציט של להחזיר לך גם משהו כמו שאתה עשית לו..
וכמו שאמרת שהעברת את הכישרון שלך לגיטרה חשמלית,
אני בטוחה שאת הכישרון הזה אתה מנצל הכי טוב בהכי מוכשריות מבין עוד הרבה אנשים, כי אתה אחד הנגנים הכי טובים שיש לדעתי.
שיהיה לך בוקר טוב ויום נהדר,
עדי :]
זה היה יפה. פשוט ומרגש…
מקווה שתמשיך לכתוב יותר דברים מהסוג הזה:)
היה נהדר לקרוא את הפוסט הזה, אני לא יכולה בדיוק להסביר את ההרגשה שלי.. אולי התפעלות, אולי הפתעה, אולי עוד משהו…
יש לי שאלה, שנזכרתי בה בזמן קריאת הפוסט (בלי קשר אליו) – באיזה גיל התחלת ללמוד לנגן על גיטרה?
בגיל 15
המורה הראשון שלי היה גיורא קנת
אני גם בת 15.
זאת אומרת, שיש לי עוד תקווה להיות טובה בזה.
חששתי שאני יותר מדי מבוגרת, אבל כנראה שאתה אף פעם לא מבוגר כדי לעשות משהו שאתה אוהב.
למדת לנגן לפי תווי מוסיקה (כמו בפסנתר) או שניגנת לפי טאבים ודברים בסגנון?
גם אני בן 15 (טוב, בן 16, למרות שעברו רק 8 ימים) ולמדתי לנגן ואני רוצה לדעת אם יש טעם ללמוד לנגן לפי תווים, אמרו לי שזה עוזר אחכ לבנות מוסיקה בעצמך.
עוד לא התחלתי למען האמת :/
שאלתי את דן תורן
ואם לא התחלת עדיין
אז תתחילי!
זה קל, את צריכה רק עצים, 3 מיתרי בס ו3 מיתרי פלסטיק, אחרי שהרכבת לעצמך גיטרה את צריכה ללמוד, ואז… איבדתי את הנקודה שלי, עזבי.
לשאלתך
אני קורא תווים
אבל עיקר העבודה עם השנים נעשת בחדרי חזרות
בנגינה ולא בקריאה
המקום היחיד שבו נזקקתי לקריאת תווים היה בלהקת באלגן
קודם כל- היה לי ממש כיף לקרוא, הלוואי שתכתוב יותר על עצמך.
שנית- אתה ממש מעורר השראה עבורי.
שלישית… זה ידוע- שכשהנגינה באה ממקום עמוק- היא יוצאת ככה.
זה כמו שאני מנגן כי קשה לי לדבר.
פששש אנשים איזה רגישים הפכתם …..במקרה של דן…גרמת לי להיתרגש ככה פעם ראשונה….אני חושבת שזה כיף יותר שאתה מספר על עצמך תמשיך ככה…!!
הודעת לייף חביבה. נחמד לקרוא. אלה מסוג הדברים שאני מצפה להם בבלוג, ופחות ענייני מכירות. 🙂
אני דווקא לא אהבתי ככ כדורגל. בדכ הייתי בהגנה, ולא תמיד הברקתי.
הזכרון הכי חזק שלי שקשור לכדורגל זה שכשהלכתי לקיטנה פעם (בפעם היחידה, בעצם, וזה קרה מתישהו בערך באמצע היסודי) שיחקתי כדורגל, ושכל חניך קיבל תעודת הצטיינות על משהו, אני קיבלתי על המשחק שלי בכדורגל. באמת לא הייתי רגיל, והפתיע אותי שהמדריך שם לב להשקעה שלי במשחק ולזה שרצתי המון, למרות שלא שמתי שום גול.
אבל אין כמו לעוף עם גיטרה, זה בטוח.
האצבעות הן כמו הרוח
הגיטרה כמו המפרש
והמים הם המים
נהניתי לקרוא.
מצטרפת לקריאה שאתה צריך לספר יותר על עצמך. סיפורי ילדות זה הכי כייף. אחח…נוסטלגיה. 🙂
זה סיפור יפה…
משום מה אני קוראת עכשיו אצל הרבה אנשים נוסטלגיה כזו. כנראה שהרבה אנשים מתגעגעים לעבר (או אולי להיות צעירים יותר?). אני לא יודעת, אני קצת פיספסתי את התקופה הזו. התקופה שבה הכל כמעט היה פשוט יותר…
דן, אני מקווה שאתה זוכר אותי, למרות שאין ממש סיכוי… שמי ענבר, לפני כחצי שנה שלחתי לך אימייל ובירכתי אותך על הלייבל עם שי להב… וביקשתי את הכתובת של הלייבל עצמו, ביקשת ממני לשאול איזה מישהי ושלחתי לה אימייל אך עד היום היא עוד לא החזירה לי תשובה… אבל לא נורא. 😐
אני אוהבת פוסטים כאלה של זכרונות ארוכים..
שלחתי לך תגובה לאי מייל
אני קוראת את הבלוג שלך מידיי פעם ואני רוצה להגיד לך שאני נהנית כל פעם מחדש…
(בטח כולם אומרים לך את זה, אבל…) אני חושבת שאתה יוצר נהדר… ואני מתה על המוזיקה שלך !!
ואני גם אוהבת אותך בתור שחקן… נורא אהבתי ששחיקת את שנאור בשבתות וחגים !! אתה צריך להמשיך לשחק…
(ואת סנופקין במומינים… 😛 )
תודה רבה
אם את בעניין
את מוזמנת להציץ בפורום שיש לי
הוא חדש ודי מעניין( עד כמה שאני אוביקטיבי-:)
הנה הלינק:
http://www.dantoren.com/forum/2/forum.asp
חלומות על תעופה ליוו אותי כל חיי, אני חושב שזו מנת חלקו של כל אדם שבוערת בו תשוקה בלתי מוסברת להצליח בחיים.
אני מניח שגם אתה קראת את כל הספרים של ריצ'ארד באך…
ואגב קריאה- אתה מוזמן לבלוג שלי שהוא קצת שונה משאר הבלוגים שראיתי פה..
הצצתי
מעניין.
לפעמים הצצה כמוה כהלצה- קצרה ולא מחייבת.
אני מעדיף בדיחה טובה…
מההה?
דן מאוד מרגש אותי שאתה כותב בלוג ואתה לא כמו רוב המפורסמים בארץ חיים בבועה של עצמם וסגורים עם עצמם. מרגש אותי לראות שיש לך בלג שאתה משתף הרבה אנשים בחלומות, רגשות ומחשבות שלך ונותן הזדמנות לאנשים לראות קצת מה זה חיים של בנאדם מפורסם ועסוק. אני בטוחה שלבנאדם כמוך יש הרבה מעריצים משום שאתה ממש נחמד ולא כמו אחרים. בהצלחה לך בהכל!
ניצן.
היי צהרים טובים!
אז ככה , המון זמן לא הייתי בבלוג..
אבל יש הרבה עידכונים אני רואה!
אז אני חייבת להגיד שההופעה בבוםבמלה הייתה מעולה! רק חבל שלקח שעה עד ששרון עלתה לבמה… (בזמן הזה יכולתי להשלים שעות שינה)חחח
אתה יודע, למרות שאתה כותב דברים נורא פשוטים יחסית על ילדות וכאלה אני מאוד אוהבת את השפה של הכתיבה שלך… בקטע שכתבת אני לא אומר שזה היה טרגי, כי כנראה לא הייתי מגיע להיות שחקן בליגת העל, אבל למעשה גם אבדתי עניין במשחק כצופה- אני ממש מבינה אותך..
אני רקדתי באופן מקצועי 9 שנים בלט וברגע שהפסקתי.. (סיפור טרגי למדיי) הפסקתי גם להנות מלראות הופעות ומופעי בלט…. אז כנראה ככה זה אצל כולם.. יכול להיות לא?…
שיהייה לך יום נהדר!
שרוני (:
חן חן לך שרוני
בכיף (:
קודם כל, יש לך בלוג פשוט מקסים, אני נהנית מאוד לקרוא בו כל פעם מחדש.
דבר שני- אתה שחקן מעולה, זמר מדהים, אני מאוד מאוד אוהבת את המוזיקה שלך.
LOVE YOUR THING
רותם.
חנופה לא תוביל לשום מקום אחותי!!!!!
גם לא עודף סימני קריאה
איך היה בתוכנית הטלוייה
הלב או המפתח שכחתי איך קוראים לו?
מפתח הלב-זה היה בשנת 2000
די מזמן
כל השאר שידורים חוזרים
אפרופו חלומות וכדורגל… פעם חלמתי שאני משחקת כדורגל והכדור נבעט לעברי… התרגשתי כולי.. הכנתי עצמי לבעיטה של פעם בחיים… והוא מתקרב ואני דרוכה יותר ויותר… ואז הוא הגיע אליי… ובאמת נתתי את הבעיטה של החיים…
רק מה… זה היה בקיר.
לא יכולתי ללכת שבוע!
דן,
מזל טוב!!!
זו הפעם הראשונה שלי פה ומעניין לי עד מאוד.
קשה היה שלא להבחין שאתמול ממש חגגת יומולדת שנה להיווסדו של הבלוג… שים לב שהפוסט הראשון שלך פורסם ב 17.4 אשתקד… אז מקרב לב, איחולים.
בילדותי הרחוקה שמעתי אותך המון, עד היום אני חושבת שאתה יוצר מדהים ואוהבת את העבודה שלך (בכל התחומים בהם נגעת).
אבל צר לי לומר שעל הכל מאפיל סנופקין.. התאהבתי בו קשות ועד היום לא נרפאתי מאותה האהבה ( ;
מעניין לי פה, אני אמשיך להסתובב.
שוב מזל טוב, אני חושבת שהתאריך ראוי לציון…
אם יכולת לחזור לגוף שלך כילד, ברגע שהחבר שלך הכניס לך אגרוף בבטן , מה היית אומר לו?
שאלה
דן, אתה חושב שאני תפוח אדמה? ( תענה ברצינות!)
תודה על הסיפור 🙂
אהבתי מאוד את הרשומה. להזכר ברגעים של הילדות ולכתוב אותם, כמו ילד, שכותב את החוויות של היום, שעבר… מקסים לקרוא.
תחושת התעופה בחלום מלמדת שמכאן ואילך תוכל לעשות בחיים כל מה שאתה אוהב ורוצה באמת לעשות… אני לא מאמינה, שאתה לא אוהב את המשחק והשירה, כי קודם כל אתה שחקן מדהים וגם זמר ממש טוב, אז נראה לי, שהחלום שלך התגשם.
אורלי
דן נהנתי מאוד לקרוא את שניי הסיפורים במיוחד את הסיפור ילדות על הכדורגל (:
ועוד יותר שמחתי שאתה מלנו ..כלומו- אתה צהוב ומכביסט (:
לא קראתי כלום אבל סתם בא לי לכתוב לך משו…….
בלה בלה בלה בלה בלה לב הלבהג ה הצךלדגמכע]םןלידמגצמדרקףשךלחי
בי בי
פוסט מקסים, אני לא מקהל הקוראים הקבוע שלך אבל באתי להציץ. יכולתי להתחבר כמעט לכא ואחד מהרגעים שאתה מתאר: הפנטזיה שאתה שחקן, האדרנלין שזה מפיץ בך, מריבה עם חבר ילדות שאתה לא שוכח כל החיים, ועוד ועוד… 🙂
אגב גינת דבורה, אם הכוונה ליד סימטת גור אריה, היא ממש קטנה ?!
שלום דן,
אני דווקא לא מאלה שתופסות ממך מי יודע מה כשחקן או כזמר אבל הרי הכל עניין של טעם.
מה שכן – ריגשת אותי מאוד בסיפורים שכתבת כאן.
יש משהו מאוד כנה ונוגע ללב…
אתה מוזמן להכנס לעמוד האישי שלי ולקרוא באם יש לך זמן לקריאות.
דרך אגב, החלום על תעופה מאוד מוכר לי וגם האהבה לכדורגל. ביי 🙂
העתקנו ממך!!!
בלוג מ'ס
37992
מה הקטע של הבלוג שלך?!?!?!
לפי דעתי השיא שהוא התכוון אליו היה תקופת היותו מחליף במכבי שעולה וכובש כל משחק.
השפל כמובן הוא הסרט האח של דריקס בכיכובו של טל פרידמן…
שלך,
אני