דן תורן

Dan Toren

Dan Toren

לקביעת הופעות | רק דן

השלמת פערים

הכי טוב כדי להבין את הילדים בגילאי 4-5 זה לקרוא את גן ריקי של דוד גרוסמן. על מה מדובר? הילדים בגיל הזה, יש להם פאזל של העולם. הם מתחילים לראות תמונו עולם שמורכבת מפיסות המידע שיש בידם, מההורים מהגננות מהחברים מהטלוויזה הספרים. ומה שחסר להם, הם משלימים, בדרך כלל בשדים ורחות, כלומר המצאות. ילד יכול להגיד. "שמעתי ברדיו שבעירק שוב מפצצים. וחברו יענה " כן יש להם גז צהוב כזה שיכול לחנוק אותך"  "לנו יש בבית חומר שיכול להגן עלינו, אבא שלי אמר לי" עונה השלישי.  "אם הם יבואו לכאן אני אתקיף אותם בחרב שלי…." וכן הלאה. ככה זה בכל נושא. ברווחים של הפאזל החסרים החלקים אותם הם משלימים, בדרך כלל יכולים להיכנס הפחדים. ילד יכול לפחד שיבואו בלילה גנבים לגנוב אותו, רק כי  ילד אחר בגן אמר לו שהוא שמע שיש כזה דבר. זה מרתק, ומעניין בעיקר כי זה לא לגמרי משתנה גם עבורינו המבוגרים. אנחנו עושים בדיוק אותו דבר. אולי הפאזל שלנו קצת יותר מלא, אבל אם מסתכלים על תמונת העולם הגדולה, אז יש עדיין הרבה חלקים חסרים,ואותם אנחנו משלימים עם הדמיון, אמונות, אמונה וכו. תחשבו לדוגמא על כל החלק של המוות- אין חלקים בתמונה, כל החלק הזה חסר. אז ממציאים.

13 תגובות

  1. בסופש האחרון שלחתי כתבה שלי למספר עורכים שכולם שללו אותה. אני כמעט בטוח שאנשים שכחו את הדברים האמיתיים בעולם, אולי אני עדין ילד ובגלל זה הם לא יכולים להבין.

    הקטע שלך מזכיר לי את הנסיך הקטן. אי אפשר להאשים את המבוגרים על היות מבוגרים

  2. פוסט לעניין. לדעתי גיל 4 זה הגיל הכי אמיתי שיש – כי אז מתחילים באמת לנסות להבין את העולם ולא פוחדים להגיד, ולחשוב כל מה שרוצים ….
    לא חשבתי על המוות מהפרספקטיבה הזאת.
    אני אקרא את הספר :> !

  3. ויש גם פזלים שמורכבים ונראים שלמים מבחינת המרכיב ויום אחד, אחרי שנים אתה מחליט שהפזל בנוי בכלל הפוך וזו לא התמונה שהיתה צריכה להיות. (סליחה על הטון המלנכולי – יום מבאס)

    אז בא לי שיר מבאס אחרי קריאת הקטע שלך – אני קורא לו ניו-יורק

    לא חושב ולא אוכל
    ולא ישן ולא ער
    ולא אוהב ולא שונא
    יותר כועס ופחות רגוע

    מחקה – משהוא חייב לקרות
    לא יכול להיות שזה כל מה שיש
    מתי שריקת הפתיחה תחריש את אזני
    מתי אתחיל לחיות בחיי

    אומרים שהתחלנו עוד מעט מחצית
    ובמחצית השניה הכוחות נחלשים
    ובכלל כבר רוצים שהכל יגמר
    שמתקרבים לסוף הדקה ה – 90.

    אולי אני הקהל אולי הכדור
    אולי היתה שחיטות והמשחק מכור
    אני לא רואה את השער
    מחפש כבר שנים
    אולי אני זה שמוכר גרעינים

    מחפש את השער מעבר לים
    שם קר בחורף ובקיץ חם
    אם אמצא או רק אראה את הקורה
    אתן שתיים אפס ואחזור בחזרה.

      1. אני הכדור.. (יש לי אמא מרוקאית, זה אמור להסביר)
        ואם הכל היה ברור לנו וידוע לנו- היה לנו מעניין פה..?
        לפעמין הלא ידוע בחיים נותן את כל הפלפל.. כי כל אחד יכול להשלים אותו כרצונו, לדעתי זה מה שגורם לבני אדם להיות אינדיבידואלים.. כל אחד מיוחד- כי כל אחד משלים את הפער אחרת…

  4. גם משהו שכתבתי בהשראת הקטע:

    יום שליו, יום ארוך
    מתמכר לשעון
    וינטלטור עובד
    יש שולחן וארון

    בני אדם נזרקים
    בין חלון לבין ים
    שוכחים את הסוף
    נשארים עם עצמם

    אם ידענו לשיר
    לאפשר לעלות
    לחבר שתי מילים
    בשמיים לדאות

    בן אדם אנוכי
    ברחוב יסתובב
    ואני הקורא לו
    "אבי" מתעכב

    ברחוב הסואן
    בשעה זו של סוף
    אחכה עם אבי
    עד לקץ. עד לסוף

  5. אהל’ן דן,
    אוהבת כתמיד את הפוסטים שלך.
    אני עובדת עכשיו בגן וזה אשכרה מדהים, אני נפעמת יום יום מחדש מהעולם ומלואו המופלא הזה שנקרא פעוטות.

    דרך אגב, אני מתה על הספר הזה של גרוסמן וחשבתי פעם גם לכתוב ספר בסגנון דומה ממיטב ההגיגים שאני קלטתי.
    שמחה שגם לך יש את החדות והרגישות הזאת להזדהות עם עולמם של הילדים.למזלי, אחותי הגדולה עשתה רשימות של כל פטפוטי הילדות שלי, לפעמים אני קוראת את זה ומתמוגגת.

    שתהיה אחלה שבת ותבוא לבקר בבלוג שלי, סיפור אחד משם כבר קראת. שלחתי לך בעבר, אבל יש ויהיו עוד.

    להתראות, חגית 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *