דן תורן

Dan Toren

Dan Toren

לקביעת הופעות | רק דן

משהו שכתבה ידידה

רוני קאופמן היא ידידה שלי , היא צלמת מצוינת, את הקטע הבא היא כתבה, בקישתי ממנה אישור לפרסם אותו פה.

שני דובים ופיגוע אחד


 


יום שישי בערב.23:20 בערך. עוד רגע יוצאת מהבית. בום חזק נשמע מבחוץ. 5 דקות אחרי, סירנות של אמבולנסים. בטח היה פיגוע. מצבי הנפשי הופך מייד מבולבל-עצבני-היסטרי-קטטוני-דכאוני. לצאת מהבית או לא לצאת מהבית … בטלוויזיה לא אומרים כלום, ברדיו לא אומרים כלום, (רק שעתיים קודם דיברנו על אריק שרון, דוד שלי אמר שהוא בדרך הנכונה ואפילו עושה משהו- "פינוי פיצוי". אמא אמרה שהוא רק מחכה לרגע שיהיה פיגוע בשביל לטרפד הכל). הסירנות ממשיכות ורק כמה אנשים שעמדו ברחוב צעקו אלי חזרה למרפסת שכנראה היה פיגוע. בינתיים עוד בבית, מחכה לדעת בבירור מה קרה; השותף שלי נשאר רגוע והדליק לעצמו ג'וינט. לקחתי שכטה בתקווה להירגע קצת. בינתיים כבר הודיעו- בין 20 ל-30 פצועים. 400 מטר מהבית שלי. החלטתי לצאת מהבית בכל זאת. עליתי על הקטנוע ורגע לפני שהסתובבתי ראיתי למולי שני דובים ענקיים – אחד לבן ואחד שחור- עומדים באמצע מגרש החנייה.


היו אלה שני אנשים בתחפושת של דוב בגודל טבעי – כמו הקמיעות במשחקי הכדורגל האולימפיים.  


היה זה מראה סוריאליסטי למדי, בייחוד כשהרגע היה פיגוע ועוד לא רחוק משם. כשהתעשתי מהמחזה רצתי חזרה למעלה להביא את המצלמה. כשחזרתי עמד אחד הדובים בכניסה למועדון מול הבית שלי, השני בטח כבר נכנס פנימה, ולא בקלות (כמו פו הדוב למערת השפן). אורות הצ'קלקה ריצדו מרחוק.


זוג שעמד לידי, מחוץ למועדון, החל לדבר איתי. הבחורה אמרה שהם הלכו לראות מה קרה. שאלתי למה.


(שאלה דבילית?) "מתוך סקרנות" היא ענתה."לראות מה קרה". אבל למה לרצות לראות אירוע שכזה?


אחרי השיחה אתם התחילו המחשבות..


בהיותי צלמת אולי הייתי צריכה לרוץ לשם כששמעתי את הבום. (זה היה הדבר האחרון שעליו חשבתי באותו רגע). אני גרה בתל אביב ואף פעם לא זכיתי (תודה לאל) לראות מאורע שכזה. אבל אולי הייתי מגיעה ראשונה? ואולי היו עושים שימוש בתמונות שלי ואולי אפילו הייתי עושה מזה כסף? האם זו מחשבה לא מוסרית? אולי אם זו המציאות שלנו אפשר גם לנצל אותה לפעמים? האמת היא שאני אדם רגיש מדי ולא הייתי עומדת בזה. בטח הייתי זורקת את המצלמה ומושיטה עזרה, או שהייתי נכנסת להלם.


בכל מקרה אני שמחה שלא נסעתי לשם  וששוב לא זכיתי לחוות את המציאות הקשה.


זיו קורן בטח כבר היה שם,


בזמן שאני צילמתי דובים.


ואגב, אני מקווה שאמא טועה.


 


 רוני קאופמן


 


לבקשתכם, הנה גם צילום של הדב כפי שצילמה ר. קאופמן


 



19 תגובות

  1. רוני, אהבתי.
    לשמחתי,גם בנזוגי הצלם לא חשב אפילו לנסוע לשם בשביל לצלם. לעשות כסף, או אפילו אומנות מפיגועים, לא מתאים לכל אחד.וגם הוא אמר "זיו קורן בטח כבר שם"… אגב

  2. טוב שהיא לא הלכה לשם. גם בלי להיות בפיגוע אנחנו טראומטיים ואדג’יים, קופצים מצלחת שנשברת כאילו פרץ מחבל לבית. מי שכבר שם שיעזור אם הוא יכול, אבל ללכת במיוחד כדי לעזור (כמה שזה ישמע אגואיסטי מצידי ואני ממש לא) לדעתי לא מומלץ. הלב שלנו גם ככה מכווץ ורעוע ומסכן, יהיה מי שיעזור בזירת הפיגוע כי זה העבודה שלו ויהיה מי שמשלמים לו לצלם או מי שיש לו מצלמה בסלולרי. אז אולי לא תסכימו איתי אבל פעם הייתי ממש חזקה ושרדתי דברים איומים והיום אני מתכרבלת כמה שיותר ומתחבאת וכל רעש לא טבעי גורם לי לדפיקות לב מטורפות. אז אם אני במצב המזוויע הזה, מה עם שאר האנשים? תהיו גיבורים בכך שתישארו בבית ותנסו לאסוף את השפיות מחדש.

  3. טוב שהיא לא הלכה!
    זה בכלל לא שאלה של כמה כסף היא היתה עושה מזה!
    אם היא מרגישה שהיא לא תוכל לעמוד בזה אז טוב שהיא לא הלכה לשם! אולי לצלם דובים אנושיים זה פחות מעניין…אבל לפחות לא התערערת נפשית ולא ראית את המראות האלה!!

    איתי.

  4. "כדי שפעם אחת נוכל לומר את מה שלא אמרו אבותינו הברואים
    פאוזה דרמטית
    פעם
    היה טוב"

  5. למרות שאני רואה שאתה לא נוהג להגיב לקוראים ואני לא יודע כמה אתה באמת כאן, רציתי להודות לך על החלק שלך ד’ תורן ב"חם על הירח" שמסב לי כבר כמה שבועות של אושר. רק היום חיטטתי בקרדיטים, קרא לברי לישראבלוג גם כן, אם הוא יספיק בין כל מה שהוא עושה. אם תשאל אותי-היחיד שיקבל פרס מפעל חיים לפני שיגיע לגיל 70.

    ואי אפשר לא להתייחס לפיגוע,
    אני אמנם לא תל אביבי אבל בונים לי חומה מול הבית, מי יתן והסיוט יגמר.

  6. וואי סליחה שאני מגיבה פה ככה כי ראיתי מהתגובות שזה פוסט עצוב…
    אבל..
    אתה באמת דן תורן?! יעני המפורסם?!?!
    פגשתי אותך פעם! חחעעחעח!

    בבית חלומותיי קיבוץ גבעת ברנר 😐

  7. וואו… המציאות לפעמים מכה בך, במעיין סתירה פנימית
    גורמת ליצרים מוסוים באינטרסים שטחיים להתנגש עם
    המוסר שלך עם עצמך.
    ואז בשניה שבה את מבינה, שברר מאליו שהמוסר הוא ערך עליון,
    את פתאום נדהמת לנוכח העובדה שהמאבק הוא בכ"ז קשה.
    לא משום שאת בנאדם רע אלא משום שאת בנאדם.
    אל תפחדי להיות בנאדם, כי בסופו של דבר האדם שבך ינצח,
    ואת תראי שהמוסר שבך הוא חלק ממך.
    הקונפליקט יוכרע ע"י עצמו. כי עצם הוויו היא פרדוקס
    כי עצם קיומו, פוגם במטרת קיומו

  8. אחח… זה כל כך עצוב וכל כך נכון שזה גורם לרצות לבכות… ממש… אני לא יודע אם מישהו מאיתנו מבין באיזו מציאות אנחנו חיים, אפשר לראות אותה בתור דבר יפה: עולם מתקדם ומהיר בישראל, והמון טוב בארץ למרות הפיגועים וכל התאונות, וגם תראי מה הולך באפריקה, לא מזמן הודיעו שימותו שם בערך 25 מליון מאיידס…
    מצד שני- הצד הרע כאן שאפשר לראות: ילדים ברחוב עם נשק, ילד בן 5 שיודע מה זה "מחבל- פיגוע- דם- הרוג וכו’" ואומר את זה בלי להניד עפעף, שחיתות בממשלה, עוני בבתים (גם לנו חבר יותר מדי- מודה בלי להתבייש) וכו’…
    למען השם, דברים שנאמרו מליארד פעמים וכבר לא מזיזים לאף אחד ומראות שנראו אלפי פעמים וכבר לאף אחד לא ממש אכפת אם זה לא קרוב שלו…

    דובי שחור שמבשר על הכאב
    ודובי לבן שמצביע על אטימות הלב
    הראשון נעלם במועדון
    השני נאלם דום
    המשותף לשניהם:
    היום הם יושבים באיזה בית קפה,
    לא יודעים שזה יכל להיות "הם"…

    מצטער, אין לי מילים….

  9. סוריאליזם.

    תמיד אומרים לי לצאת מזה.
    להסתכל בחדשות. לחזור למציאות.
    הם לא מבינים למה אני מעדיפה לחיות במציאות משלי.
    הם פשוט לא מבינים.

  10. בפעם היחידה שסיקרתי פיגוע עבור המערכת (כולי תקווה שזו הפעם האחרונה), יצא לי להרגיש מוזר לאללה עם העניין.
    אני מאוד מבין את הלבטים של הצלמת
    הסוריאליזם של הדובים פשוט מדגיש את החווייה הבלתי מתפשרת של העיר הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *