מבחינתי ואני חושש שגם מבחינתם של מי שנלחם בנו אם בגלוי ואם בהסתר זה לא נגמר עד שזה נגמר וזה לא נגמר.
לירות טילים על ישראל זה אולי קשה אבל זה אפשרי לצערי. מי שלא מת ממשיך לחיות ומי שחושב שחייבים לחיות על החרב כאן ושם- יחייה על חרב. קיץ של מלחמה כבר היה לנו- תפילותי מיוני האחרון לא עזרו. אבל לסכם ולחקור ולעשות פוסט מורטום עושים כשנגמר רק שזה לא נגמר. אני מקווה שמישהו שם למעלה יודע שמישהו שם למעלה רוצה להמשיך ומרגיש שהסיבוב הראשון היה כואב אבל לא נורא…. אם לא תהיה לנו מספיק חוכמה למצוא את הכוח לדבר והלגיע להסכמים טובים ויעלים נצטרך למצוא שוב את הכוח לחיות במקלטים
18 תגובות
לי נראה שגם אם תהיה לנו מספיק חוכמה וכוח לדבר ולהגיע להסכמים טובים ויעילים, נצטרך למצוא עצמנו שוב במקלטים. עצוב. אבל זו המציאות.
דן,
הלואי והיית אתה ראש הממשלה…
אך מה לעשות שראשי מדינות או כל גוף שכזה הם בדרך כלל מין ערסים שכאלה, רודפי כוח ושררה: "אני ניצחתי!"
"לא, אני ניצחתי!" וכו’… (או שולחי ידיים ולשונות למיניהן…). לו רק היו ראשי המדינות יושבים יחד ומעשנים מקטרות שלום ומפריחים עשן לבן ( או כל צבע אחר…) הכל היה אחרת. אך אנו חיים במדיניות ובעולם של כח בלי מוח. את הדיבורים היו צריכים להתחיל כבר עשרות שנים לפני. טוב. יש להם הרבה עבודה לעשות ולי יש הרבה חיתולים להחליף (שיט…)
יאללה ביי
וואלה דן אני יודע שזה לא קשור אבל הייתי חייב לספר לך שהיה לי לילה מטורף שכלל אהבה אלכוהול ועוד כמה דברים שלא נרחיב. ואלבום שלך פרח פרי היה הפסקול של הערב הוא ממש בא לי טוב והרגשתי שאני ממש מתחבר אילו אפילו שרתי את רובו… שיהיה לילה כיום ושלום לנו ולכולם
נעים לשמוע
אני יודעת שזה לא ממש קשור למה שכתבת אבל רציתי להגיד לך שאני ממש אהבתי את הסרט שעשית "אבא שחור לבן",
שיחקת שם ממש יפה וגם אהבתי שאגם רודברג שיחקה שם.
רציתי לדעת אם אתה הולך לשחק בסדרות או בסרטים בעתיד?
בבקשה תגיב בחזרה כי לתגובה הקודמת שלי לא הגבת.
תודה והמשך שבוע טוב.
תודה רבה
ואללה דן אני יודעת שזה לא ממש קשור אבל ממש אהבתי אותך בסרט "הגונב מגנב פטור" נדמה לי שזה שמו (זאב רווח מסתובב במכונת כביסה… ענת צחור…).
לא יודעת מה זה שייך, אבל בא לי, ככה פתאום….נזכרתי…
ממש התחברתי, כן…
תודה רבה…
מה ירכך את מעגל האלימות?
בחירה אכסיומתית באי אלימות לא תמיד נחה בשלום במקום בו אנשים מתקשחים ונלחמים על שלהם.
לפעמים ההתנגשות בלתי נמנעת.
לכל אחד ולכל קבוצה יש דברים שיקרים בעיניהם ויש גבול לאיום בו הם יכולים לעמוד מבלי לעבור לפעולות של הגנה עצמית.
איפה הגבול עובר? מה עושה את ההבדל?
אם הגבול הוא המצאה שלנו, הוא מיותר? אם הזהות היא המצאה שלנו, היא מיותרת?
כדאי לנו להכיר עצמנו ואת הסביבה שלנו כי אם נדע איך אנחנו ביחס לדברים זה יכול לשרת אותנו ברגע בו נצטרך לנקוט עמדה.
כשנתקלים במשהו שנראה כמזיק אחת הדרכים להתמודד איתו היא להיכנס למערכת השיקולים שהוא מפעיל אל מול הצד האחר.
זה מרחיק אותנו עד לקצה גבול היכולת שלנו ומקרב אותנו בשותפות גורל.
הספק מרכך את הצדקנות.
יש לאנשים הרבה בבטן כדאי שהם לא יתביישו, כדאי שנשמע את הרעיונות שמועלים, נחדד אותם עד לקצה היכולת ונשקול את התוצאות. טוב אם נגיע אל הנקודה בה אנחנו שווים – בפגיעות וברצון היצרי לשמור על שלנו.
אבל עד אז
צריך להבין בדיוק מי הם האנשים והספרים שמפיצים רעיונות כאלה למוסס את התמיכה החברתית בהם ובא
אבל עד אז
צריך להבין בדיוק מי הם האנשים והספרים שמפיצים רעיונות כאלה למוסס את התמיכה החברתית בהם ובארגונים שמאחוריהם, למוסס את הטיעונים שלהם ולדאוג שהדור הבא ילמד את הסכנה הטמונה בהם. להשקיע את המשאבים שלנו בדברים המוסריים באמת. ולא לתת לרעיונות מיושנים ולא נכונים לחתור תחת החלקים הבריאים בחברה שלנו. המאבק קשה מתוחכם וממושך אבל אנחנו נתגבר כי הצדק איתנו או אולי מאחורינו.
כתושבת הצפון, ככזו ששמעה כל פיצוץ של טיל באמת ולא דרך התקשורת, ככזו שברחה למקלט הרעוע והצפוף והעלוב של הבניין עם כל קריאת אזעקה, ככזו שרצה אחרי החתול, וירתה פקודות על הילדים שבבית- רדו עכשיו למקלט! ככזו, אני מאמינה שלמלחמה הזו היה מקום.
מלחמות הן חלק אינטגרלי ממדינה בייחוד כזו שמושתתת על כאב ודיכוי, והאבסורד הוא שלאו דווקא על ציבור בני המיעוטים. העניין שמפריע לי עם הלוחמה הזו, הוא לא הקונספט שלו, כמו הביצוע הפארטצ’י והמוות המטופש, הילדים שנהרגו לא כי מלחמה אלא כי כאוס מניע את הצבא הישראלי. אין אני רחוקה ממסגרת צבאית, שכן לא רק שעשיתי שירות צבאי, אני גם מבצעת שירות מילואים. גם כשאתה מנסה לשנות לטובה בנישה הקטנה ומעוררת הרחמים שלך כוחך מתאיין ליד כח הבירוקרטיה האטום ששולח חיילים כצאן לטבח.
במלחמה הזו, החיילים נשלחו כצאן לטבח, ולא כחיילים אמיצים ויפים, כל כך יפים, שתפקידם להגן על מדינת ישראל. עליי.
המלחמה הזאת לא הייתה צריכה להיות.
זה כל מה שיש לי לומר..
אגב,
ההופעה שהייתה לך עם פיטר רוט, וחבר שלי שר איתך, הוא עדיין בהלם של החיים.
קוקלה.
.."ואפשר לשאול שאלות
ואפשר לתת הסברים
אפשר נסתרות לגלות
ואפשר לכתוב שירים"
(יענקלה רוטבליט)
מי שבוחר לחיות על החרב חי על החרב, מי שבוחר לחיות חי, בכל מקרה העולם הוא אותו עולם. או במלים אחרות מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.
בלי קשר, מסכימה עם מה שכתבת.
אני קוראת לתומי את דבריך ואחר כך את התגובות…
ודבר מעניין נגלה לפני-
היתכן דן, שמגיב אתה חזרה רק למי שמהללך ולא למי שבאמת מתייחס למה שכתבת? אז מדוע כתבת מה שכתבת?
האם לשם ליקוק תחת ותו לא?
דן…ממך אני מצפה ליותר.
אנא, אל תאכזב אותי .
מתה עליך.
בערבון מוגבל.
מכל בלוגר את מצפה שיגיב לכל אחד?
ציפיות בכלל הן דבר מטופש, אף אחד לא יכול ממילא לעמוד בהן, בעיקר כשכל אחד חושב שאתה צריך לעמוד דווקא בציפיות האישיות שלו.
אני דוקא קיוויתי שבשלי זה כן יעמוד….
עוד אחד שרוצה רק הסכמים..
עם חיות אי אפשר לדבר..
כל ההסכמים שעושים פה זה רק כדי לרצות את האו"ם..
אז כמו שבן גוריון היה אומר- לא משנה מה יגידו העמים העיקר מה יעשו היהודים..או"ם שמום!
אני מתפללת שנפסיק לוותר.
דן,
שמחתי סופסוף לשמוע את השירים המוכרים מההופעות (בעיקר בסינדרום) על גבי דיסק (גם בסינדרום, מעין "מופע חימום" כנראה).
כבר שנים אני רואה אותך בהופעות מכל מני סוגים (מהזבובים בלוגוס, ועד הופעה אינטימית עם מאור כהן בסינדרום) – אתה רק משתבח עם השנים.
וסתם, למקרה שאתה לא יודע (ואם כן, למקרה שקוראי התגובה לא יודעים) – אחד מהסימנים הראשונים לפסיכוזה הוא אי יכולת לראות את עצמך במראה.
שיהיה יום על הכיפאק,
אחיעד