ביולי 1994 טסתי מלונדון לפריס. נסעתי לבית של שרלוט גינצבורג ואיוו אטל להתארח אצלם לשבוע. כן החיים שלי היו הרבה יותר בינלאומיים אז.
כמה שנים קודם לכן U2 הקליטו את גו'שוע טריי וירדו להצטלם לסרט שנעשה עליהם במדבר יהודה. בסופו של דבר הקטעים שצולמו כאן לא נכנסו לסרט, ומאחר והלהקה ביקשה לשמור על הביקור בסודיות אין כמעט ישראלי שיודע על כך.. לי זה נודע לגמרי במקרה , ומעשה שהיה כך היה.
באביב 1987 הרגשתי לא טוב, לא הייתה לי כמעט עבודה, והתחלתי להתעסק עם מוסיקה בצורה יותר מחייבת , פתאום הייתה לי להקה- שונרא, והייתי אחראי מבחינתי על הרבה דברים, היו לי המון חלומות ותקוות וגם הרבה פחדים ודאגות. אז נסעתי לבד למדבר. היה לי אוטו קטן בצבע זהב והוא בקושי סחב וירדתי למטה, אמרתי אני אראה כבר איפה אני אישן יש מלא אפשרויות אני אסתדר.
נסעתי לכיוון עין גדי, זכרתי שהיה שם על החוף איזה מעיין חם ולידו עץ עם הרבה צל, חשבתי להתחיל שם, אבל הכביש לחוף היה חסום- שיפוצים או חיפושים או חשדות לך תדע
לא שאלתי, סובבתי את האוטו וכיוונתי להרים. התחלתי לעלות טיפה למעלה לראות את כל הנוף המטורף הזה. באמצע הדרך לכיוון מה שנקרא היום מצוקי דרגות היה שביל קטן שאפשר היה לנסוע בו עם הרכב ולמצוא איזה צל עם נוף.
פניתי לשביל הצר. חניתי והתחלתי ללכת ברגל לכיוון הזולה שזכרתי. אחרי עשר דקות של הליכה בחום הכבד אני רואה מרחוק דמות גבוהה ובהירת שיער נשענת על אחד הסלעים. התקרבתי ולא האמנתי למראה עיני. על הסלע האדמדם נשען לא אחר מאשר אדם קליטון הבסיסט האגדי של U2 . עברתי לידו ומרוב מבוכה אמרתי Hello. הוא הנהן בראשו וחייך ואני המשכתי ללכת. רק אחרי אולי איזו דקה, הסתובבתי חזרה ושאלתי אותו בבושה אם הוא מי שאני חושב שהוא הוא שאל מי אני חושב שהוא עניתי לו אדם קליטון הוא הנהן והוסיף באנגלית, נכון שיפה פה. אישרתי שהכי יפה פה בעולם וגם שהכי נמוך. שאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא אמר שהוא מסתכל על הים המת. אמרתי אהה. שתקנו קצת ואז אמרתי ביי והמשכתי ללכת לא אמרתי איזו להקה אדירה הם ולא אמרתי שהייתי בהופעה שלהם ולא שאלתי למה הוא בארץ. הייתי נרגש מידי הלכתי לזולה וכשחזרתי הוא כבר לא היה שם אבל לא המצאתי את זה ולא חלמתי את זה. אני פגשתי את אדם קילטון האגדי ליד ים המלח ולא דיברתי איתו אלא שיחת נימוסין, עם איוו אטל בעלה של שרלוט גינצבורג ואיתה דיברתי הרבה יותר אבל על זה בפעם אחרת.
8 תגובות
אהבתי את הסיפור.
וואו:)
אין מה להגיד.
♥
סיפור מעולה! סיפור ה"איך-פגשתי-סלב-היסטרי" הכי טוב ששמעתי בחיי.
כשהייתי חיילת נקלעתי יום אחד שלא בטובתי עם איזה שני תיקים עמוסים במסמכים לא-סודיים לרח’ יהודה המכבי ורציתי מאד לדעת איך אני מגיעה משם לאבן-גבירול (המסע הכבד טשטש את חוש הכיוון שלי…). ליד הסופרמרקט נתקלתי בגיא אסיף, שהיה מאד נחמד וכיוון אותי למחוז חפצי. בתור קוראת נלהבת שלו אז וכמי שידעה שהוא צפוי לעלות באותה השנה על בימת האירוויזיון, התלהבתי מעצמי ברמות מטורפות. כשחזרתי לבסיס וגיליתי שאף אחד, אבל אף אחד, לא יודע במי מדובר…
אם הייתי פורס את ההיסטוריה מהיום.
של הכל, יהודים, לבנים, שחורים, אנשים, חיות, צמחים, כוכבים וכו’.
עץ המשפחה הזה של הכל היה מתכנס(מההווה להתחלה) ומצביע לכיוון אחידות בראשיתית משוערת ומסתורית.
אם הייתי פורס את הסיפור שלי .
מההתחלה המשותפת לכל, דרך כוכבים, צמחים, חיות, אנשים שחורים, לבנים, יהודים, חילוניים וכו’.
השורשים המשפחתיים שלי היו מתכנסים(מההתחלה להווה) ומצביעים לכיוון אחידות בראשיתית משוערת ומסתורית.
בסיפור הראשון אני כמו חול על שפת הים, אפסי בין שווים.
בסיפור השני אני נזר הבריאה, ראשון וזר.
מי אמיתי יותר?
תשובה: השני
זה מקסים.
אני אוהבת לקרוא סיפורים שקרו בעבר.
זה מלמד המון [על אותה התקופה].
טוב לפני שאני אגיד משהו טיפשי.
וסתם אני רוצה להגיד שאתה גאון כי יצא לי לשים לב שכתבת להמון זמרים/להקות שרואויות להמון הערכה, למרות שאותך לא יצא לי כ"כ לשמוע.
להת’.
>:D<
מפגש מצויין ואמיתי.
לפני כ12 שנים נסעתי בטרמפים בגליל העליון (אזור קיבוץ ברעם), עצר לי בחור מגודל שיער וחמוש במשקפיים שחורים גדולים, דיבר באנגלית והציע לי טרמפ עד אזור הקריות (כך התברר בדיעבד, הוא אמר חיפה). אחרי שיחה קצרצרה, התברר שאני נוסע עם ניק קייב באוטו. יותר משעה של נסיעה עם נופים יפים ושיחה על שום דבר מיוחד, לאחריה ירדתי מהאוטו, הודתי לו ואף פעם אחת לא אמרתי לו שאני מת על המוסיקה שלו ושההופעות שלו מצויינות. אבל עשינו הכירות רישמית וזכיתי לחיוך נדיר.