מי ישלם את המחיר?

אומן אנגלי בעל שם עולמי הוזמן לארץ ע"י משרד עורכי דין גדול
ששמו שמור עימי בתיווכה של אוצרת ידועה . לצערנו עורך הדין שסיכם את פרטי ההתקשרות
עם האוצרת  במיילים שכח להודיע לה שהעסקה
טוענה אישור של הבוס שלו. יצא שאותו אמן שבמקרה הוא גם דוד שלי ( אני כותב עליו
בלי להזכיר את שמו כי הוא לא היה אוהב את זה משדברים עליו כל כך הרבה) בא לארץ,
הכין פה כמות גדולה של עבודות,  לא מכר
אותם וחזר ללונדון. האוצרת אוכלת לעצמה את הלב מרוב רגשי אשמה, שכן כוונתה הייתה
טובה, והיא באמת חושבת שדוד שלי הוא אומן מצוין . ואילו הקליינט, המעסיק או אם
תרצו הרוכש- יצא ללא שום פגע כי כאמור מדובר במשרד עורכי דין מאד יודע ולדוד שלי
אין כסף לתבוע אותם. העובדה שלאור חוק לשון הרע החדש אני מנוע מלהזכיר את שמו של
המשרד, אינה אומרת שאני לא רואה את שותפיו בתוך הג'יפים BMW 
השחורים שלהם נוסעים ברחובות תל אביב כשפרצופי האדנות שלהם משוחחים בניחותה
מוגזמת עם מישהו דרך הדיבורית, וגם לא את הזה שאני מריח את הפחד שלהם שיישארו  אנונימיים ומרירים  ושימותו מוות רוחני ארוך ומכאיב.. איש לא יוכל
לגאול אותם מעצמם: עצמיות כה ריקה שהיא מרגישה כמו רעב, רעב בלתי פוסק לשלוט
באחרים ולגרום להם כאב, רק כי אז יוכלו לרגע להרגיש שמחה לאיד, שזה הכי קרוב לשמחה
שהם מסוגלים להרגיש.