הקשבתי כמה פעמים ל'חופש הגדול' החדש של מאור כהן. ככה, בשביל הכיף. וכל הזמן נזכרתי בכל מיני דברים ששירים יפים של
חבר יודעים לעשות ( למי שבמקרה לא יודע, מאור ואני היינו יחד בלהקת 'הזבובים' והופענו יחד במשך כמה שנים טובות): אלבום סולו
שני אחרי "טוב לנו יחד", שיצא ב- 1999. פיטר רוט הפיק גם אז גם הפעם, ושוב
במוזיקליות וברגישות שעוזרות להוציא את אלף הצבעים של מאור. אז דווקא
בגלל שאני חבר, חשבתי לספר.
האלבום נפתח ב"חוזר אל החיים". זה שיר גדול מאד לפתוח איתו, כמעט גדול מדי, הפקה
מאד רחבה וטקסט מהורהר, מתבונן ללא אירוניה והומור על החיים של עצמו עכשיו. ככה זה
נשמע לי כשזה בא ראשון, "יושב על
השנים באופק הרעוע". זה מאד ביום-יום שלנו כאן , סטייל – וואלה, שנים על שנים
לחיות פה בארץ הזאת, לגדל פה ילדים זה פקינג מפחיד. עם סולו גלאמי, מודולציה וריף
גיטרה מעולה, שיר שאם לא תשים אותו ראשון באלבום, איפה תשים אותו?
***
ואז נראה לי כאילו אחרי הסיפור בלונג שוט הזה על החיים בארץ בכללי, פתאום נדמה כאילו האלבום
מתחיל שוב, ב"האם תרצי". פופ
רוק, שבא לך לשמוע עוד פעם מיד כשהוא נגמר.
ומאור שואל "האם זו קנאה או צהוב של שקיעה/ מסנוור
את עיניי למראה נערה". וכל השיר הוא אומר לה שהוא אמיתי… הדמות הזאת שלו
בשיר נשמעת לי שהיא יודעת, שמי שאומר הרבה פעמים שהוא אמיתי, בטח מסתיר משהו.. אני
ממש מרגיש שמאור מודע לזה.
***
ואז בא "הולך על הבטוח". ואני כבר בטוח, שאני מקשיב לאלבום
של אמן מאד רחב ומודע, במובן הפסיכולוגי הטוב של המילה. הפעם המנגינה סוחפת למעין מיקס כזה של רוק שנות
ה-90, עם עיבוד מיתרים סטייל שנות ה-70. לך תשים לב שהוא אומר בפזמון – "הולך
על הבטוח ולא נשאר לי דבר". פתאום זה
מתחבר לי למשפט הראשון בשיר הראשון, "העולם כל כך גדול אין מקום לכלום".
ואני נזכר בסדרת הופעות של "זקני צפת"
בלוגוס , בתחילת שנות ה-90, כשמאור קרא בתקופה קצרה כמה ספרי פילוסופיה. הלהקה נגנה ומאור היה מדבר, מאין מונולוגים
כביכול אבסורדיים. אבל אני זוכר את עצמי חושב אז, שיש בדיבורים האלה גם הרבה מחשבה
– האם העולם גדול ואין בו מקום לכלום? או שההיפך הוא הנכון, האם יש יותר מידי
שירים בעולם ואין מי שיקשיב להם? האם האופק הרעוע הזה, זה משהו שאנשים מרגישים
תמיד באשר הם אנשים? מאור, גם כשהוא עומד הוא נשען, כמו שהוא מעיד כאן. אבל גם
ההיפך נכון – גם כשהוא שר רוק, פאנק, ג'אז,
בלוז, קברט, ונראה שהוא זיקית של סגנונות,
הוא קודם כל זמר ענק.
***
אח"כ מגיע "ארץ קשה", שהוא בעיניי הציר של האלבום. כל
האלבום יושב, נדמה לי, על המשפט הזה בפזמון שאומר: "רץ קשה, לא
תרגיש הקלה. אם תצחק, יחשבו זהו בכי". כמה
נכון, להצחיק ולהרצין בארץ פוסט-טראומטית כמו שלנו, זה תלוי באיזה יום זה תופס
אותך. ומיד אח"כ הדימוי המצוין של
"חול היום קובר אותך בלי עצב" . חול היום…אני חושב לעצמי, החשבונות, העבודה, להגיע בזמן לגן, לחזרה, ל..
ל…. ל… השיר מופק צנוע ומיכל אדלר
משספת לך את הגרון עם המפוחית שלה. ואני נזכר, שבאחת המלחמות לך תזכור איזו, שאול מהברבי ביקש
ממאור להכין ערב של שירי ארץ ישראל. תהיו בטוחים שזה היה ערב של ארץ קשה אבל יפה.
***
מאור, כבר הלחין שירי משוררים: שארל בודלר, חנוך לוין, ופה שני דוד
אבידן הנערץ עלי, ובגלל שזה כזה בנז… של
טקסט אני פשוט שם אותו כאן במלואו:
אין לי אב
ואין לי אם
יש בי רעב רק לסטיק-ראם
יש בי רעב לעודברים
שעד עכשיו עלי אסורים
ולכן אני מחפש צרות
ולכן אני רודף נמרות
למרות שבעצם לפי טיבי
אני טיפוס די חיובי
אם אתגבר על המשבר
אחדל, כנראה, להיות נמר
ואז אחליף חברבורות
ולא אריב עמשטרות
אבל בינתיים אני מחכה לברק משמיים
שיבוא ויכה בי ורקבי במקום הנכון
ויחדיר לקרבי קצת ביטחון
אשר יסייע לי לחדול להיות
נמר סנגלי פריצחיות
מאור שמחפש צרות שר בפזמון
בשני קולות גבוה ונמוך ביחד כזה, פיצול אישות מפחיד וקסום. מאור מת על נמרים ועל מדבר ויש לו לא מעט שירים
שהוא עצמו כתב עליהם, אבל אבידן כמו שהוא יודע להיות, עוזר למאור להיות הכי אישי,
"להפוך רגע אקראי לנצחי "( מתוך "האם תרצי"). וכשאתה חושב על
זה, איפה עוד תשמע מישהו חורז "אב ואם עם סטייק ראם"? ממש ללקק את
האצבעות.
***
"'אל תתחתנו בנות" הוא אחד השירים הכי מעיפים באלבום. זה
מתחיל בסולו מהטובים ששמעתי בסטייל רוק בלוז. ואז מאור, בשם בוריס ויאן, שכתב את "צל הימים" ואת "העשב
האדום" ועוד ספרים נפלאים, כתב גם שירים. והשיר הזה, שמסביר לבנות למה לא
כדאי להן להתחתן, הוא כל כך ההפיך של ההפיך של ההפיך, שזה כמו לראות את מאור במראה
כפולה חוזר אליך מכל הכיוונים.
***
בבת אחת האלבום נוסע לנעורים
של מאור ופיטר בשנות השמונים. בזכות מאור אני שומע ואוהב את ג'ורג' מייקל,
את מייקל ג'קסון, ובכלל את הפופ המתוק של אז. אני זוכר אותו אומר לי מזמן: "איזה
טמטום זה לאהוב מוזיקה לפי סגנונות, יש מוזיקה טובה ומוזיקה רעה בכל סגנון, מי
שאומר את זה אין לו סבלנות להקשיב". ב'"את
יודעת" הטקסט הוא שיר בלי זמן. הוא בהווה הנצחי ולכן יושב בתוך העטיפה האייטיזית
הזו כמו סוכן סמוי, או שמא צריך להגיד כמו סוכן כפול?
***
"הדרמה" הוא שיר פוליטי, פוליטיקה ישנה, פוליטיקה של ממלכות: "אני פה המלך הטוב/ הקודם לא שילם את החוב לכן הוא נתלה/ השקר שלו התגלה". וגם
"למלך אדיר האויב נחוץ כמו אוויר". רגע, אולי זה מזכיר לי מישהו שכולם אומרים
עליו שהוא מלך, אחד כזה, שיודע ללבוש חליפה כמו גלימה, יתכן שהוא במקרה ראש
הממששששששששששש! לא אמרתי שום דבר, השיר נשמע כמו שיר בעברית של סיד
בארט
קרייזי דיימונד שכמותו.
מאור שר כאן כמו בשיר ארץ ישראלי ישן, וזה עושה את השיר לעצוב עצוב.
***
כל הזמן מרגישים ב'חופש הגדול' את "הבליינים",
את "צמד ראות",
את "זקני צפת"
את "הזבובים",
את "ישראלים/פעולה/סקס", הלהקות שמאור היה בהן. פה ב"מנגינה"
השיר הכי מזרחי באלבום הכי ני ני ניי ניי המילים מאד ישירות. ככה זה, כשיש מעטפת של
שירה בציבור, אפשר לסמוך על מאור שיגיד מה שהוא באמת חושב: "תנו לפעמים לראות
את הסוף, תנו לי להבין שיש בזה טוב/ מחושב
אני לא נשאב, נשאר באותו מקום אך על הסף". יתכן שהוא חושב על המוות, ולא סתם
חושב, גם כותב עליו?
***
הופ, נחתנו
במחזמר ארספואטי: "מי אתם קהל נכבד. רבבות של איש אחד / יש לכם מזל גדול כי
זכיתם לא לגדול". מי זה פה מסרב לגדול? מי פה פיטר פן? מי מסתתר מאחורי
המסכה? אלוהים? האם אלי בשיר הוא הכל יכול? האחד?
ההוא שנתן לנו את השישבת? וגם סולו גיטרה ישר לבית ספר לגיטריסטים של פיטר.
***
בשיר הבא,, "אהבה", סבא של פיטר, לסלו רוט הגאון,
בעיבוד תזמורתי עם שלמה גרוניך בעיבוד
המפוחית והמילים האלו " יודע שאהבה היא רק כאב", נותנים
לפיטר לחגוג כאילו הוא בהוליווד, פשוט תענוג! לא נופל בכלום מההפקות של דיוויד פרידמן.
***
והנה שוב
במגרש של הFאנק מאור מדבר על לבגוד במציאות, עם הטקסט הכי
פילוסופי, אבל מצד שני גם הכי ישיר כמו שרק Fאנק
מאפשר :
לא
אדע איזו דלת מובילה לאן / הקולות שלא קראו לי עניתי בשבילם
התקווה
הפכה למלח / יום הדין מתוק
העתיד
על חורבתנו / כעשב הירוק
האם
להיות זה שחי הרגע / אולי לקרוא לזה טעות
האם
לשתות ממעין הנצח ולבגוד במציאות
שומרי
השקט רק הרעישו / והם בכלל חרשים
הטובים
אי שם בנצח / רק אז הם מנצחים
המילים
הפכו לאבן / אבן שוב לחול
מי
יוכל לומר בשקט / אני כבר לא יכול
מי זה פה שואל את השאלות? הילד ששר בגיל 16 "איפה
דוד נסע רחוק, איפה מאיה נשארה מאחור, איפה אני? נדפק בתחת כן למה לא" ( אגב, לא רק אז, גם בשבוע שעבר, בין לילה עיר
ושיר של יום חולין אפשר היה לשמוע את ריקי, ואת דוד מתוך זקני צפת הראשון). אולי
זה ההוא ששר בעברית, ארמית גרוזינית מעל המגדלים הנופלים בניו יורק- "שקט שקט
בייבי", או ההוא ששם את "משוש
חייו נעל השפיץ" ויוצא לבלות במועדון גדול שם הוא האלוהים "הכל יכול'.
נראה כאילו האלבום הזה הוא חלום צלול של מאור בכל המחוזות שמעניינים אותו.
***
ואז, כמו נחש תלת לחשי או ההיפך, חוזר דוד אבידן החילוני האחרון כאילו ירד מכוכב
אחר לתל אביב של שנות השישים-שבעים ואומר מפיו של מאור:
לחש
בתומלב
אם עוד תגיע / זכור, בן אלמוות / זכור את המוות
במלוא זהרו
אם יש מניע / לכל בן אלמוות / צבור את המוות
בחושך אורו
וכשתרקיע, צרור, בן אלמוות / צרור את המוות באור
חשכתו
אם יש רקיע לכל בן אלמוות / שכח את המוות ברגע
מותו ….
פה בארץ , ב-2013, מישהו בא ואומר לך לחיות בלי להכחיש את נוכחות
המוות. זה כל כך במקום, כל כך נכון. בעיבוד תזמורתי של טל מטמור הנהדר, שמקליט ומשתתף כעוד אוזן הפקתית לפיטר רוט ברוב
העבודות של מאור לצד פיטר. אלבום, אלבום עם 13 שירים, לא קצר מדי לא גלוי מדי, מחביא הרבה שנות מוזיקה
והסתכלות על העולם. לא בא לי שתפספסו את 'החופש הגדול' רק בגלל שהעולם נהיה מהיר
ואפשר לשמוע כל שיר בנפרד ובלה בלה בלה וריק רק רוק ריקי נאוו ריקי נו ריקי נו!
תגובות אחרונות