דפני חזרה להיות בחורה

דפני ליף, הבחורה עם האוהל, לא מינפה את הכוח שהיה לה ביד. סתיו שפיר מינפה, איציק שמולי מינף, אפשר לומר שגם מירב מיכאלי, עופר שלח ואפילו יאיר לפיד נהנו מהעובדה שה"ציבור" (רק אלוהים יודע מה המילה הזה מייצגת), חיפש דם חדש במערכת הפוליטית. אז עכשיו כל הגברות והאדונים המכובדים האלה בכנסת ואני כבר לא פוגש אותם. בשדרה נפגשנו כשאני באתי להקשיב במעגלים, או לנגן ברחבת המוזיאון או בקריית שמונה, או בכפר סבא או במאהל חולון, או במאהל לוינסקי, או נורדאו או חיפה. אבל הם לא חסרים לי בכלל, אני לא שומע עליהם כלום חוץ מאשר מידי פעם בעיתון או באינטרנט וגם הם לא שומעים עלי וטוב לנו ככה. מדפני אגב אני שומע, אני יכול לפגוש אותה, לדבר איתה, לשתות איתה בירה או קפה, לשמוע ממנה על העבודה החדשה שלה, לספר לה כמה אני גאה בה שחזרה לחיות את החיים שלה ולא מינפה שמינפה שום דבר. זה תמיד מרגש לדבר איתה, והנה השבוע היא זוכתה מההאשמה המטופשת של המשטרה. החיוך שלה תמיד נעים והמחשבות שלה מחממות לב, ואני מספר לה שאני מתגעגע למעגלים, לדיבור הבלתי אמצעי, לשמוע את פרופ' יוסי יונה מסביר על תהליכים חברתיים, לשבת עם אסף אמיר וללקק ארטיק או לנגן שיר עם תמר קפוסטו בשדרה. זה חסר לי, וגם חסרה לי התקווה שהייתה לאנשים בעיניים וחוסר הבושה שלנו להודות שאנחנו לא אוהבים את זה לבד, לא אוהבים להיות קבורים בתוך הבירוקרטיה והצרות האישיות שלנו, אלא מעדיפים להתחלק ולדבר ולשיר ביחד.

גיא רולניק, עורך דה מארקר, טוען שאנחנו, האנשים, צריכים עוד לעבור שינוי תודעתי, כדי לעכל את העובדה שמדובר בנו, שאנחנו העם, אנחנו הציבור, אנחנו העובדים הבלתי מאוגדים, אנחנו שמשלמים כל הזמן יותר ומקבלים כל הזמן פחות, אנחנו שאין לנו הגנה משפטית, ערבות הדדית, וזהות חברתית, ואני מאמין לו ומזדהה עם מה שהוא כותב. זאב טנא, שמעתי אותו אומר שעד שלא נרד מהראש של מיליון איש שאנחנו יושבים עליהם בגדה וברצועה, אין לנו מה לדבר על חופש אישי, או על מצב חברתי בעייתי, ואני יודע שיש צדק בדבריו.

אבל הכי אני מאמין לג'ו. ג'ו גר קרוב לשדרות רוטשילד, ופעם, באחת ההפגנות צלצלתי אילו ושאלתי אותו אם הוא יורד ללכת איתי. הוא אמר שלא. שאלתי למה לא, וג'ו ענה " הם מדברים על כסף, ועל פערים חברתיים, אבל הם לא מדברים על ה"מטריקס". "המטריקס?" שאלתי. "כן המטריקס, המנגנון הנעלם הזה שהפך אותנו לצל, שנראה כמו האמת, כמו החיים אבל הוא לא." אמרתי לעצמי בלב אז, ג'ו הוא ג'ו ואני אוהב אותו, אבל לא כל דבר שהוא אומר אני מבין ואין מה לעשות. אבל שנתיים שלוש אחרי אני מבין יותר טוב את הדיבור שלו. המטריקס קיים. הוא באמת קיים, רקום מחוטים בלתי נראים של ציונות, ויהודים נודדים, ואלפיים שנות, וחמש-שש עליות, ועיירות פיתוח, ומדיניות קיפוח, ושנאת זרים ופחד. המון המון פחד. פחד מהאחר, פחד מערבים, פחד מגברים, מנשים, מעוני, מחלות, מוות, בדידות, שגעון, השמנת יתר, מלא לדעת מה הולך, מסינים, מטכנולוגיה, מאלימות, מסמים, פחד מהפחד. פחחחחחחחחחחדדדדדדדדד. והמטריקס שלח אותנו הביתה כל אחד לחור שלו, ואין שדרה ואין מעגלים ואין דיבור בלתי אמצעי.

אבל אני לא מיואש, ממש לא, להיפך. אני חושב שאורי אבנרי צודק כשהוא אומר שהוא אופטימי. גם אני. אני יודע שיש כאן אנשים, וכשיבוא הרגע המתאים הם יעשו את השינוי, השינוי שלא מתחיל בפוליטיקה או בכנסת. השינוי הפנימי, זה שיאפשר אהבת אדם באשר הוא אדם, שייתן לנו לצחוק ולחייך בחופשיות, וכמו שאומר השיר של חווה אלברשטיין "כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו ומשהו, נשאר איתו". ויום אחד אנחנו נתעורר כמו שאומר סמי פרץ, כמו שאומר יהודה פוליקר, כמו שענבל פרלמוטר אמרה, כמו שאומר עמיר לב. וההתעוררות הזו תפוגג את כבלי המטריקס והשמש שוב תזרח בחיוך על ליבנו.

בשבוע שעבר בא אלי מ' לעבוד על השירים שלו, הוא ניגן ואני הקשבתי ודיברנו על השירים שלו, ואז אחרי כמה זמן הוא אמר "אתה יודע דן, עבדתי לפני העבודה הנוכחית בחברת טלפוניה גדולה, ומה שעשיתי היה לתכנת מענה קולי שיחזיק את האנשים על הקו כשהם ממתינים למענה אנושי, למעלה מחמש דקות, כי אחרי חמש דקות הם מתחילים לשלם יותר, וגם הייתי אחראי על כתיבת טופס שאנשים חותמים עליו כשהם מתחברים לחברה, באופן כזה שהם חותמים עליו, ככה שהם לא יראו שהחברה לוקחת להם 7 אג יותר ממה שהם חשבו שהם משלמים. "זה אמיתי", הוא אמר. "התאגידים באמת עובדים בלקחת לנו את הכסף". ולמרות ששיערתי שזה ככה, לשמוע את זה ממנו ככה בפשטות כמו שזה, נשאר לי בראש. וכן, אני גם חושב על החרות האישית, וכמה שהיא חסרה בחיים שלנו, ובכל זאת אני ממשיך לחיות, וללמד אנשים לבטא את עצמם בשירים, ולכתוב בעצמי, ולנגן ולהופיע ולפגוש אנשים. ואני שמח על הזכות שיש לי לעשות את זה, ושמח שיש לי חברים ושאנחנו יכולים לעשות להקה ביחד ולשיר על זה ולצחוק ביחד ולשמח אנשים. הערב יורד על חולון ועל המזרח התיכון ואני הולך לשלוח את מה שכתבתי כאן לחבר שלי שייג להגהה. נתראה בחוץ בהמשך. דן.