ים תדרים הנעלם

פגשתי אותך היום בסופר.
פניך המוכרות לי היו זכורות לי לטובה מסדרת טלויזיה שאהבתי . בחיוך רחב טפחתי על כתפך בעת שעמדת לידי בחביבות ואמרתי לך "אתה מהסדרה המקסימה הזו מהטלויזיה נכון?".
תגובתך היתה קיצונית. צעקת ש"אני לא איזה דמות מהטלויזיה שקפצה עלייך ואת לא יכולה להתחיל ככה סתם לדבר עם אנשים". חייכתי אליך כי לא יכולתי להאמין שאתה באמת כועס, ובתגובה אמרת "זה ממש לא מצחיק אותי" ודחפת אותי בגסות כדי ללמדני לקח לי שלא היה לך נעים שטפחתי על כתפך.
אז ראשית. צר לי על שנגעתי אליך או בכלל שפניתי אליך.  אבל השנאה, הכעס והבוז שנטפו ממך היו קיצוניים כך שבעיקר צר לי עליך. לא עניתי לך ומאחר ואינני גסת רוח ורק התנצלתי והמשכתי בדרכי. אבל היתה עוד סיבה שלא עניתי לך – והיא שביתי בת ה-7 שעמדה מאחורי (ולדעתי מרוב ריכוז עצמי אפילו לא הבחנת בה) היתה כה עצובה ואח"כ שאלה אותי "מי זה האיש הזה שחייכת אליו והוא צעק עלייך בחזרה". הסברתי לה כי לא כל האנשים הם אותו דבר וצריך לכבד את האחר. מציעה גם לך לחשוב על כך. סופ"ש רגוע.