עדי היא דוקטור לספרות השוואית באוניברסיטה העברית בירושלים, תחום המחקר שלה הוא תרגום, כמו כן היא עובדת עם נוער בסיכון, אל האדמה שלי היא שירים היא התוודעה בזמן שלקחה קורס באתיקה והמאמר שלה נכתב בלי יעד פרסומי ספציפי ככה שאם תרצו הוא מפורסם כאן בפעם הראשונה.
מחשבות על אתיקה \ ד"ר עדי אוריאן, ינואר 2019
"האדם נולד חופשי; ובכל מקום הוא שרוי בכבלים"[1] – על שיתוף, אמנות, ואדמה.
הטופוגרפיה של היצירה האמנותית, הפצתה, צריכתה, שיתופיה, כל זה ועוד השתנה בעידן הדיגיטלי[2]. תגובתה של התעשייה וגם של חלק לא קטן מהאמנים לשינויים אלו שהביאו לשחרור הידע והיצירה, הייתה אגרסיבית ולדעת רבים בלתי ואף אנטי אמנותית. הם בעצם הגיבו במחשבה ואמצעים פרה-דיגיטליים, שאינם מתאימים לתקופה ולמתרחש[3]. ב1984, תבעו אולפני יוניברסל וולט דיסני את סוני על טכנולוגיה חדשה של קלטות הבטאמקס (Betamax) המאפשרות להקליט תכניות טלוויזיה ולצפות בהן בווידאו. יוניברסל הפסידו בטיעונים, בין השאר, שהם לא הוכיחו הפסדים כלכליים ושממילא מדובר ב"שימוש הוגן". אולם, בשנת 2000 הופיעה התביעה הראשונה הישירה מצד אמן, מטליקה, ואחריה הגיעו אחרים. התביעה הייתה נגד נפסטר (Napster) ובמקרה זה ולמרות התקדים כביכול עליו סמכה, הנתבעת הפסידה. ב2005, MGM (שייצגו עוד 28 חברות על העיקרון המושחת, חונטאי, ביסודו של the enemy of my enemy is my friend) תבעו עוד טכנולוגית שיתוף של גרוקסטר (Grokster) – גרוקסטר הפסידה. כך גם ב2009 בתביעה של אריסטה (ואחרות) מול usenet.com. המגמה ברורה, אמנות היא עסק ואם תיגע (לאו דווקא תפגע) לנו בעסק – תיפגע. השאלה המהותית בעידן זה היא, מהי אמנות, מהי מוזיקה – האם היא מוצר, שירות, חוויה, זכות בסיסית או קניין פרטי? רוסו המצוטט בכותרת ממשיך וטוען שמה שנכון הוא טבעי; מה שטבעי הוא נכון, והקונבנציות או החוק האנושי לא ישנו אמת זאת, ויתרה מכך, כי מסחור האמנות משחית אותה ובהתאמה משחית את האדם והחברה. לפיכך, אני רואה בשיתוף ושיתוף קבצים בפרט אקט של מרי חברתי (civil disobedience) המבקש לחזור למקום אנושי טבעי יותר בו האמנות היא תוצר וכלי ואימפרטיב של רגש, הנאה, קהילתיות וערכיות (ובכ"ז שכרו יכול להיות בצדו). הפרויקט "האדמה שלי היא שירים" (2018-2019) בו אתרכז בעבודה קצרה זו, מייצג שינוי מתבקש זה.
במאמרו מ1994 על העידן הדיגיטלי, מצטט ברלו (Barlow, 1994) את תומס ג'פרסון, שיזם, למשל, את רעיון ויישום הספרייה הציבורית: That ideas should freely spread from one to another around the globe, for the moral and mutual instruction of man, and improvement of his condition, seems to have been… designed by nature… Invention then cannot, in nature, be a subject of property."
התפיסה של ברלו היא אוטופית (ומתבטאת כריאקציה לכלכלת הרכוש, הקפיטליסטית הנתפסת בעיניו כמיליטנטית) וטענתו שעד היום החברות והחוק שמרו על הבקבוק ולא על היין (כלומר על העטיפה ולא על היצירה עצמה) מה שלא יכול יותר להתקיים בעידן הדיגיטלי בו… אין בקבוק. הוא ממשיך ומזכיר שג'פרסון ואחרים המציאו בעצם את חוקי הקניין/זכויות היוצרים מתוך שאיפה להפיץ ולהנגיש את הידע והמחשבה, לא להרוויח מהם; כוונתם עוותה. הוא מדבר על המידע – הטקסט, היצירה, השיר, כאורגניזם חי שמבקש להיות מופץ וככל שיופץ כך יישאר בגוף/מוח המארח. ברלו ראה את הנולד ודיבר בהרחבה תוך מתן הצעות אופרטיביות על הפורמט הדיגיטלי והצורך להתאים את החקיקה ואת המחשבה למעשה לעידן זה[4]. כמעט 20 שנים לאחר מכן, בהקדמה לספר על ה"גרייטפול דד" (הוא היה מכותבי השירים המרכזיים של הלהקה) טוען ברלו שבעידן הנוכחי בו תאוות הבצע עולה על כל תמריץ והיגיון, ובהיעדר חקיקה אפקטיבית, אפשר שאין ברירה אלא לחזור לתפיסה המבוססת על עקרונות אתיים ונאורים של תועלת משותפת, של צדק חברתי (common good) שידריכו אותנו אל עבר העתיד[5]. אל מול הטיעון הכלכלי הנפוץ והשגוי שלא לומר שקרי, כנראה, ניתן לצטט את בארנס, מעריץ שרוף של הלהקה ("דד הד" גאה), בין השאר, שקורא לגישה של ה"גרייטפול דד" enlightened self-interest, כלומר נאורות קהילתית-חברתית שממילא ובאופן אגבי או מכוון, מביאה גם לרווחיות[6].
בשנה שעברה כתבתי עבודה סמינריונית על פרויקט שעניין אותי מזה זמן מה להנגשת חומרים תיעודיים על ילדים בשואה המופעל כבר כמה שנים, בהתנדבות, על ידי עמיקם סלנט, מידען ותיק עם חזון ומשימה (וולטר בניימינית, נראה בהמשך) להנגיש ולקרב את העולם. דרכו הכרתי את האתר קריאייטיב קומונס, את המשימה, את מנוע החיפוש שהוא מציע, ואת החזון. וכך כתוב באתר:
קריאטיב קומנס (כך במקור Creative Commons) הוא ארגון שמטרתו "להעניק אלטרנטיבה ראויה למבנה הקיים של דיני זכויות יוצרים באופן שיאפשר ליוצרים לשתף יצירותיהם עם אחרים ולהעניק להם הרשאות רחבות יותר מאלו שמתאפשרות דרך דיני זכויות היוצרים, בצורה קלה, ברורה ובעיקר ללא עלויות.[7]" האתר הוקם ופועל מתוך ההבנה שהפורמט העיקרי היום ושיהיה בעתיד הוא הדיגיטלי, שיש להתרגל לכך, להבין את זה, ולהתאים את עולם היצירה לזה. האתר מציע, בין השאר, רשיונות מסוגים שונים תוך התאמתם למציאות המשפטית במדינה בה האמן יוצר/נמצא, רשיונות שהאמן שולט בהם ולא פורמט רישיון אחיד שאינו מאפשר גמישות. בנוסף, פועל הארגון בהתאם לחזון, לשחרר את החומר האקדמי בארץ וכל סוג פריט ה'מוגן' אך בעצם כבול על ידי חוק זכויות יוצרים.
דן תורן, האמן היוצר המוערך, הוא מעריץ ומשתמש של האתר ומציין אותו כמשפיע מזה שנים על הלוך רוחו ועבודתו. הוא מגדיר את האתר כמאפשר לאחרים להשתמש, לשנות, לסמפל ולהעתיק את המוזיקה, עם הסימן המסחרי של CC דווקא במקום ולהיפך מC ששומר על זכויות היוצרים. דן תורן, שאינו דורש הצגה, עסק ועוסק בתחומי אמנות שונים ושיתף פעולה במשך שנות פעילותו עם עשרות ומאות אמנים אחרים. גישתו האינטואיטיבית לאמנות היא שהיא שייכת לכולם, ולטיעון הכלכלי הידוע לפיו שיתוף קבצים ושיתופים אחרים פוגעים בהכנסות הוא מגיב בפשטות, כמו למשל ה"גרייטפול דד" לפניו (בשנות ה60), שצריך לתת כדי לקבל[8] ובמילותיו של בארנס do good to do well[9]. כבר ב2002, דן העלה להורדה חופשית את אלבומו (שלא הושלם בעצם ולא הופץ בפורמט אחר) "כפתור לא גמור", זאת מספר שנים לפני רדיוהד (סוף 2007) שחוזה ההקלטות שלהם הסתיים והם העלו את האלבום שלהם להורדה מהאתר שלהם במחיר שהמאזין/רוכש יבחר, אקט חברתי-מוסרי כמו גם שיווקי-מסחרי ממדרגה ראשונה, ולא שגרתי באותו זמן.
לפי הנס אגברכט (Eggebrecht) מוזיקה ראויה היא אוטופית בהגדרתה ומבקשת עולם שאינו מציאותי עדיין, כך היא ממלאת את השאיפה להתעלות[10]. סטרווינסקי הצהיר שמבחינתו ההקשבה ליצירתו של בטהובן היא "זכות אנושית בסיסית" a human right, ומי יעז למנוע אותה[11]. לפני זמן מה, הגיע דן עם הרעיון לדורון פלסקוב, מפיק מוזיקה וסאונד[12] שאז הציע לצרף את ג'נגו[13] לפרויקט שהגיע זמנו – אלבום שיתופי, כנראה הראשון מסוגו בעולם וככזה ובהמשך לנאמר בעבודה זו מהווה פריצת דרך בחשיבה האמנותית האתית, הערכית, החוקית ואף העסקית המותאמת לעולם הדיגיטלי, ואולי פתרון תפיסתי ואף חקיקתי לאלו שמחפשים אותו. האלבום/הפרויקט נקרא "האדמה שלי היא שירים", שם שמציג ומסמל את הטבעיות שמזכירים רוסו בכותרת העבודה וג'פרסון בגוף העבודה שבמעשה האמנות והיצירה. האדמה היא הטבע, שממנה היוצר בא ואליה הוא הולך, ומבחינה ערכית-אתית, לא יכול להיות בעצם מצב בו תימנע היצירה מאנשים באשר הם. הפרויקט לוקח את התפיסה הזאת צעד אחד משמעותי קדימה והופך את כל השירים ליצירות משותפות. הוא כולל עשרה שירים מקוריים שהגרסה הערומה שלהם הוקלטה ברמה הגבוהה ביותר, ערוצי הקלטה שניתנים לכל גולש/מתעניין בחינם. המשתף/משתתף, מפורסם[14] או אנונימי, מוזמן לבחור שיר ולעבוד עליו בדרך בה יבחר, כל אלמנט בשיר עצמו ו/או בהקלטות יכול לעבור שינויים. המשתתפים באלבום יהפכו לשותפים (ליצירה ולתמלוגים), כל משתתף על פי הביצוע שלו. בסיום הפרויקט, הביצועים באיכות הקלטה שתאושר על ידי דורון, המפיק, ילוקטו לאלבום בהפצה דיגיטלית (דרך Lirit Records, בבעלותו של דורון).
דן רואה בעתיד לא רק אלבומים אלא עולם – עולם בו המידע עובר בקלות בין אנשים ומדינות, בו שיתופי הפעולה יחצו גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים ואחרים, הוא רואה מאגר שיתופי שמגן על זכויות היוצרים מצד אחד ויחד עם זאת מאפשר מרחב פעולה בלתי נדלה לשיתופים. דן, ג'נגו ודורון בטוחים שהעתיד נמצא בשיתוף. ברלו (1994) מגדיר את אותו עיקרון בצורה מעניינת שעדיין לא התממשה: soon most information will be generated collaboratively by the cyber-tribal hunters gatherers of cyberspace. והתפיסה המודרנית הפטרונית שאינה רואה למשל זכויות יוצרים או קניין ביצירות שבטיות, מסורתיות או עתיקות, תגלה שהחזרה לאדמת השירים, לטבע האמיתי של היצירה, לשיתוף האמיתי, מקבלת פורמט דיגיטלי.
החברות והאמנים שהיו רגילים עד היום לשלוט ביצירה וברווחים בעיקר על ידי הגבלת הגישה, הייצור וההפצה, צריכים לשנות את המודל העסקי הזה לפיו הם עובדים ועל פיו, לטענתם, הם מפסידים כסף (באופן יחסי כמובן). הפרויקט "האדמה שלי היא שירים" מדגים וריאציה למודל עסקי חדש אפשרי, אחד מני רבים[15]. בפרפרזה-הרחבה על דבריו של וולטר בנימין שהתבונן ב1968 על השכפול של יצירת האמנות ובפרט היצירה הספרותית, ניתן להתבונן על הדיגיטציה והשיתוף של המוזיקה, כשאיפה ומאמץ טבעי לקרב דברים, מבחינה מרחבית כמו גם אנושית[16].
בספרו על הערך העסקי של ההתנהלות הערכית של ה"גרייטפול דד", בארנס מעיד שכשחברי הלהקה ראו את המקליטים של הופעותיהם בהמוניהם וקיבלו עצות למנוע את הקלטות ואף לתבוע את המקליטים, הם אמרו בינם לבין עצמם שאם בכלל המקליטים גונבים משהו, אף אחד לא ממש יודע מה הם גונבים[17]. לפיכך, הורשו המקליטים להישאר (ובהמשך קיבלו אזור הקלטה מיוחד) כל עוד לא יעשו שימוש בהקלטות למטרות רווח, כלומר מתוך אותה נאורות ערכית לאו דווקא בלתי פופולרית שמזכיר האקטיביסט/פזמונאי ברלו. יוצרים, כותבים, אמנים, וכיו"ב לא יפסיקו ליצור, כפי שרואי השחורות האינטרסנטים טוענים[18], היצירה לא תפסיק בגלל שלא משלמים על הכל, מכל וכל, ובסכומי עתק בלתי פרופורציונאליים. אם בכלל, אם תורשה לי אמירה אמנותית אישית, חקיקה הגיונית ומעודכנת ומודלים עסקיים יצירתיים, ויותר מכך, גישה שיתופית ונאורה כפי שהוגדרה בקצרה כאן מצד האמנים, תביא לאמנות טובה באמת ותסנן את מי שנכנס ל'עסק' רק כדי לעשות כסף.
מקורות
יוניברסל נגד סוני (Betamax Case) – 1984
https://en.wikipedia.org/wiki/Sony_Corp._of_America_v._Universal_City_Studios,_Inc.
https://www.copyright.gov/fair-use/summaries/sonycorp-universal-1984.pdf
מטליקה נגד נפסטר – 2000
https://en.wikipedia.org/wiki/Metallica_v._Napster,_Inc.
MGM נגד גרוקסטר – 2005
אריסטה נגד Usenet.com – 2009
Barlow, J. P. (1994) The Economy of Ideas. Wired. Retrieved from: https://www.wired.com/1994/03/economy-ideas/
Barnes, B. (2011) Everything I Know about Business I Learned from the Grateful Dead: The Ten, Most Innovative Lessons from a Long, Strange Trip. New York & Boston: Business Plus. (on Kindle)
Benjamin, W. (1968) The Work of Art in the Age of Mechanical Reproduction. Illuminations. Translated by Harry Zohn. New York: Schoken, 217-264.
Myrthianos, V. et al. (2016) How does Music as a Digital Service Affect Consumer Attitude and Behavior? Universia Business Review, 182-199.
Olufunmilayo, B. A. (2016) Copyright and Cognition: Musical Practice and Music Perception. St. John's Law Review, 90, 565-578.
Rousseau, J. J. (1762) The Social Contract, or Principles of Political Right. Translated by G. D. H. Cole. Retrieved from: https://www.marxists.org/reference/subject/economics/rousseau/social-contract/
Saffle, M. & Yang, H. (2010) Aesthetic and Social Aspects of Emerging Utopian Musical Communities. IRASM, 41:2, 319-341.
Singer, J. W. (2014) Justice Breyer,
Grokster, and the Four Chord Song. Harvard Law Review, 128:416, 483-487.
[1] Rousseau, 1762, Book I.1 .בתרגום שלי
[2] Olufunmilayo, 2016, 566.
[3] Ibid., 568.
[4] כך גם מדגיש סינגר (Singer, 2014) במאמרו המתאר את גישתו של השופט ברייאר בתביעה מ2005.
[5] Barnes, 2011, Location 196-199 (מפה ואילך ציטוטים מספר זה יובאו על ידי "מיקום" בספר הדיגיטלי)
[6] Ibid., 589.
[7] http://creativecommons.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=30&Itemid=130&lang=he
[8] המידע והציטוטים באשר לדן תורן והפרויקט עליו אדבר מובאים מראיונות אישיים עם שלושת יוצריו ובעיקר מתוך דבריו של דן תורן עצמו ועל שיתוף הפעולה המרגש הזה, תודתי הנצחית להם. לפרויקט שעודו בהתהוות: https://www.youtube.com/channel/UCFjgSUNxKznZpQgk-SjYt4Q
[9] Barnes, 2011, 222, 469.
[10] Saffle, 2010, 322.
[11] Ibid. 2010, 322.
[12] זוכה פרס משרד התרבות למוזיקה לשנת 2013, שעובד עם אמנים ישראליים ובינלאומיים רבים.
[13] לשעבר "תערובת אסקוט", זמר, נגן, מלחין, ויוצר.
[14] הפרויקט צבר תאוצה מראשיתו, כך לאחרונה ארכדי דוכין הוציא גרסה לאחד השירים "גוסס עליה" שמתנגן בכל מקום ומצליח מאוד.
[15] Olufunmilayo, 2016, 569.
[16] Benjamin, 1968, 221.
[17] Barnes, 2011, 113.
[18] ראה, למשל, אצל Singer, 2014, טיעון מוסרי, משפטי וכלכלי. הוא בכ"ז מדגיש את גישתו הנאורה של השופט ברייאר שהבין שההתפתחות הטכנולוגית תיפגע אם יתבעו את ממציאיה שוב ושוב. ראה גם אצל Myrthianos, 2016 טיעון מוסרי, כלכלי, חברתי. ועוד.
תגובות אחרונות