קטע מהספר החדש 'חוזר לשם עכשיו'

 שער שלישי – רוקנרול זה מה שקורה בדרך להופעה

הרבה מהזמן שלנו, במוזיקה, אנחנו מחכים. חלק גדול מיום הופעה עובר בדרכים. זה הופך את יום העבודה גם ליום טיול, זה חלק גדול מתחושת ה״איזה כיף, נוסעים להופיע!״ יוצאים לדרך אחרי הצהריים, בדרך כלל עם חברים למקצוע שהם גם חברים לחיים, שזה מצב אידיאלי. צוחקים, משמיעים מוזיקה אהובה, פותחים את הלב, מרכלים, ואז מגיעים, מרכיבים את הציוד, עושים סאונד צ׳ק וממתינים שהקהל יגיע.

אחר כך מופיעים, משתדלים מכל הלב והתודעה לתת בראש, מקפלים ונוסעים הביתה, מדברים, צוחקים, שומעים מוזיקה, מבקשים קצת שקט, נרדמים.

מכה בראש

הזבובים נמצאים על הוואן הלבן. נוסעים לפסטיבל ערד. הנסיעה להופעות מזכירה טיול שנתי, וגם עבודה חשובה או סודית או מיוחדת. להיכנס לוואן הגדול זה דבר שמלווה תמיד באיזו תחושה של הדרת כבוד.

בדיזנגוף פינת בן־גוריון אני יורד, הולך לקנות סודה וסיגריות, וכשאני חוזר אני שוכח שהתקרה של הוואן נמוכה וחוטף בראש חזק. כולם שואלים אם אני בסדר, אני אומר כן, ומתיישב כמו שפן ממוכן שהוציאו לו את הבטרייה. נוסעים.

בזבובים היו שתי מערכות תופים ושני מתופפים – יובל שפריר ואורי תכלת. פיטר רוט ניגן בס, מאור כהן ואני – גיטרות ושירה, ועוד גיטריסט (בהתחלה אורן קפלן, שדי מהר נסע לארצות הברית, ואחריו עמית לירון, שגם הוא נסע לארצות הברית, ואחר כך ג׳נגו – עמיר רוסיאנו). אתנו היו גם מנהלת הצגה – יפית, וסאונדמן – עמי שלֵו. הוואן היה מלא חברים, כך שהלם המכה בראש נספג די מהר בצחוקים ובדיבורים, בנשנושים ובעישונים. כן, בסוף שנות התשעים עוד עישנו באוטו, בחדר האמנים, ובעצם איפה לא.

למחרת סאונד צ׳ק בשמש והמון מפיקות ומפיקים על הדשא. פסטיבל ערד, חגיגי, שב״ק ס׳ ואנחנו על הבמה הגדולה, עמי שלֵו עם כובע ומשקפי שמש ומגן לאף מתחת לשמשייה של עמדת הסאונד – אני מרגיש שהוא מנגן משם לא פחות ממני; כשאתה בלהקה כמו הזבובים, כל זמר עושה קצת פחות ממה שהיה עושה בהופעה שהיא רק שלו, וזה קל יותר. את האנרגיה העודפת מכניסים לתוך השירים שאתה לא שר, וככה השלם יוצא גדול מסך חלקיו.

בין הסאונד צ׳ק להופעה הייתה איזו שעה וחצי, אז הסתובבתי בשטח ופגשתי את מוקי, שעמד להופיע בערב עם שב״ק ס׳. על הדשא, בשמש החמה של אחר הצהריים של ערד, מוקי חייך אליי ושאל, ״ראסטה, למה אתה לובש את המשקפיים האלה?״ המשקפיים האלה היו משקפי שמש אדומים שקיבלנו, כל הזבובים, מחברת משקפיים שנקראה ״זבוב״.

המהלך המסחרי התמים הזה עלה למוקי על העצבים, והוא, שחזר בדיוק מהקלטות בג׳מייקה עם שב״ק ס׳, יצא עליי. ״ראסטה, אל תיתן להם להשתמש בנשמה שלך. ראסטה, אתה מבין מה אני אומר לך? הם ילעסו את הנשמה שלך וירקו אותה חזרה, אתה מבין מה אני אומר לך, ראסטה? ובשביל מה? בעבור חופן דולרים? תזכור, זה אף פעם לא שווה את זה. החופש הוא המותג הכי חזק שלך. אל תמכור אותו לעולם, ראסטה.״

החופש שלנו, בזבובים, היה ונשאר שלנו.

הופענו בסיבוב של האלבום היחיד שעשינו, ואחריו נשארנו חברים טובים שעובדים יחד. ב־2017, אחרי עשרים שנה, הופענו פעמיים בבארבי בהרכב מלא לאולם מלא, וחגגנו את שמחת המוזיקה שנוצרה בין חברים מתוך אהבה משותפת. החברים בזבובים עדיין כותבים, מלחינים ומופיעים יחד בקבוצות קטנות יותר או צמדים. ב־2019 מאור ופיטר חגגו בשוּני עשרים וחמש שנים של עבודה משותפת, והזמינו אותי להתארח. כשעליתי, פיטר אמר לקהל, ״כמעט בכל רגע במוזיקה שלנו תמצאו את דן. הוא היה שם וליווה אותנו בכל רגע כמעט.״ ומאור הוסיף, ״האיש עם מוסך השירים הפתוח תמיד, תמיד סקרן, תמיד רוצה לעזור, נמצא אתנו לאורך כל הדרך.״

הזבובים זאת דוגמה נהדרת של המשפט: ״השלם גדול מסך חלקיו״. כל אחד מאתנו לחוד עושה דברים יפים במוזיקה, אבל ביחד אנחנו להקה עם הרבה ראשים שזזים ביחד לאותו כיוון. מי שראה את הדבר הזה בהופעה בטוח מהנהן עכשיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *