הכיסאות: האם יתכן שיש סיבה ללכת לתיאטרון?

ובכן
אם אתם חובבי תיאטרון מושבעים אז ודאי.
אם לא,ואתם כמוני, פוחדים להשתעמם או להתאכזב, אבל אתם מוכנים לקרוא פה כמה המלצות
אז בבקשה תקדישו כמה דקות
ואם תלכו להצגה אשמח אח"כ שתגיבו כאן , נדבר על זה בנחת כמו שאומרים
אז בבקשה:
הנה מה שאבא שלי כותב על ההצגה שהוא עצמו ביים:

מאחורי ההפקה החדשה של "הכיסאות" מאת יויז'ין יונסקו בהשתתפות ובימוי אילן תורן
עם דורותה ביאליס
המחזה הכיסאות נכתב בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת בעיר פריז. מלחמת העולם השנייה זה אך הסתיימה. ההרס והחורבן באירופה היו מעבר לכול דמיון. שואה. מתוך החורבות מתחילים לצוץ קולות חדשים, קולות שמחפשים איזשהו פשר לזוועות. התיאטרון, שהוא המראה המוצבת מול פני המציאות תמיד, אינו מסוגל לחזור אל שיגרת יומו שלפני המלחמה. הקריסה המוחלטת של התרבות באירופה, הייתה הוכחה ברורה לכך שמשהו היה "רקוב בממלכת דנמרק" כדברי המלט, מן היסוד. איך דבר כה איום התרחש במדינות התרבות אלמלא משהו בהן היה רקוב מלכתחילה. חברת אנוש שגורמת במו ידיה לעולם בה היא חיה להיחרב – היש דבר אבסורדי מזה? המחזאים של התקופה נוקטים בקו אמנותי שנבנה על אבסורדים. הם עובדים עם חוסר עקביות בעיצוב הדמויות. הם שוברים את הגיונה של השפה. הם מרשים לעצמם לחזור על דברים שנאמרו ולשנות את העובדות. אין לסמוך על עדויות שנאמרות מפי הדמויות. חיות ויצורים מוזרים תופסים מקום בחיי העיר מבלי יכולת להתנגד להם. הפרט מרצונו החופשי מאבד את יחודו למען היות עם כולם בעדר. השפה נשברת לרסיסים שממשיכים את התקשורת השבורה. מורים מועכים ורוצחים את נשמות תלמידיהם. הפרסום מחפיץ אנשים ובעיקר נשים. החיים האבסורדיים מוצאים ביטוי במחזות שנבנים מן האבסורד. לכן מכנים המבקרים של התקופה את הסגנון התיאטרוני של יונסקו, בקט, אראבל, אדמוב פינטר ואחרים "תיאטרון האבסורד". מאחר וכול מה שמתרחש על בימת התיאטרון אינו אלא הצגה דמויית מציאות, הרי שכל מה שמתרחש על הבמה הוא שקר שמתחפש לאמת ואמת שמתגלה באמצעות שקר. אבסורד מובנה באמנות התיאטרון. כולם קיבלו על עצמם להסכים שהאמת על הבימה איננה "אמיתית" אלא היא משל לאמת.
יצירות מופת נכתבו בסגנון המכונה אבסורד. (אבסורד = שיח של חרשים). בהן
"מחכים לגודו" " סופמשחק" "משחק" מאת סמואל בקט.
"הזמרת הקרחת" "קרנפים" "הכיסאות" "השעור" "אמדה" ועוד מאת איז'ן יונסקו.
הלשון שתפקידה לקשר בין אנשים מתגלה ככלי שאין לסמוך עליו ובעצם לפי יונסקו, מונעת קשר אמיתי.היא מזייפת מעצם טבעה ומשאירה את המנסים ליצור קשר אומללים יותר.
אל מצב עניינים זה מתפרצת בימינו תופעת ה"פייק ניוז" – הצגת שקרים מכוונים כעובדות. בעלי הכוח והשררה, פוליטיקאים חסרי מצפון ויחצניהם המשרתם אותם, נוקטים בטקטיקה עלובה אך אפקטיבית , טפטוף עקשני של מסרים שקריים שמתחזים לאמיתות. זאת כדי לקנות את דעת הקהל בזיל הזול. הם יודעים שהעקשנות משתלמת מכיוון שאין איש שיהיה מוכן לטרוח לבדוק את העובדות לאשורן. אף אחד אינו רוצה לחרוג מתחום העדר. "יש על מי לסמוך" אומר הקונפורמיסט, "יש מלא עובדות וזה סימן שמדובר באמת". כך חושב האזרח מן השורה בעודו ממתין לעליית כוחם של הקרנפים כדי לחבור אליהם בזמן הנכון.. הנה כך אנו חוזרים אל יונסקו ואל המחזה הפוליטי העיקרי שלו "קרנפים".
"הכיסאות" הוא מחזה לשני שחקנים. זוג זקנים חיים במגדלור בים כ 75 שנים. הם עורכים מסיבה גדולה לכל המי ומי בה יציג הזקן את עבודת חייו, "הבשורה" שלו, לפני כל באי עולם. המוני אורחים מגיעים בסירות אל המגדלור. הזקנים מקבלים את פני האורחים ומציעים להם כיסאות ישיבה כדי לשמוע את הבשורה שהזקן הגה ועיבד היטב כל חייו כשהיא מושמעת מפי נואם מקצועי. האורחים אינם נראים לקהל הצופים. אך הזקנים מכניסים כסאות רבים לבמה. כיסא לכל אורח. הבמה מתמלאת בכיסאות שאש אינו יושב עליהם. אך הזקנים מתייחסים אל כל אורח כאילו הם רואים אותו ממש.
חצאי דיאלוגים שמנהלים המארחים עם אורחיהם ובינם לבין עצמם חושפים בפני הצופים את הערכים שהנחו את חיי הזקנים ובעצם את הריק שהיווה את תוכן חייהם.
קונפורמיזם, הליכה עם העדר, הליכה בתלם, קבלת עולם של העולים עליך בעושר או בכוח, דעות קדומות, רדידות ביחסים, נחשפים במהלך ההצגה. מעין פארסה טרגית מתרחשת על הבמה.
ההצגה שלנו מדגישה את הריק והאפסות של החיים בעזרת הכיסאות החלולים. לאורחים חלולים מציעים זוג הזקנים כיסאות חלולים. הם אמנם חיים לנגד עינינו אך חייהם שהיו ריק מתמשך מביעים על כך שגם הם בעצם חלולים.
הגירסה שלנו מקצרת את המחזה ונותנת לשפה מגוון משלבים שמקנים לה איכות של פיוט.. היא מותאמת לקצב החיים של ימינו וממקדת מאוד את תכני המחזה.
מסכת חיים שלמה וארוכה נפרשת לעיני הצופה. ההצגה נראית כקומדיה מוזרה ומוטרפת אך היא מחדדת את חוסר המשמעות של חיי ההולכים בתלם.

והנה מה שכתב יהושוע סובול ואף הרשה לפרסם בשמו אחרי שצפה בהצגה:
בשעורי משחק יש תרגיל בו שחקן עומד מול כסא ריק, מדמיין דמות שיש לו איתה עניין פתוח, ממקם אותה בכיסא, כדי לסגור איתה חשבון. יונסקו מעלה את התרגיל הזה במחזהו ״כסאות״ למדריגת דרמה אנושית של גבר ואישה שעברו חיים שלמים. לקראת תום מסעם בעולם הזה הם מזמנים את הדמויות המשמעותיות בחייהם להתכנסות בביתם, שבה הגבר ישא באוזניהם את בשורתו לאנושות.
השבוע ראיתי את הצגת המחזה ״הכסאות״ של יוג׳ין יונסקו בבימויו של אילן תורן, שבו הוא משחק את תפקיד הגבר לצידה של השחקנית דורותה ביאלס, שגם עיצבה את הבמה והתלבושות. התפעמתי מהביצוע הפיוטי של המחזה, שנחשב לאחת היצירות הקלסיות של תיאטרון האבסורד. משחקם המרתק של אילן תורן ודורותה ביאלס מצטיין בשפת גוף עשירת-מבע, שמרוממת את הטקסט של יונסקו שבפיהם למדריגת שירה. אילן ודורותה מצליחים להנגיש את המחזה המורכב הזה לקהל בחן רב ובבהירות רבה, והקהל שמילא את אולם האמפי בתיאטרון תמונע הודה להם על כך בסיום ההצגה המעוצבת ומשוחקת להפליא בתשואות ממושכות.

צרפתי ווידאו קצר שיצרה דורותה לקראת ההצגה הקרובה כדי שתוכלו להתרשם באוזניים ובעיניים:

והנה ביקורת נהדרת של ננו שבתאי על ההצגה בעיתון הארץ מלפני כמה שבועות:
ביקורת של ננו שבתאי על ההצגה

לסיום לינק לכרטיסים
כרטיסים
תודה על תשומת הלב
דן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *