בשבת נסעתי לנגן בעצרת לשחרור החטופים בירושלים. הדרך מחולון הייתה גשומה וקרה והראש שלי דהר על 180. מחשבות זעם רדפו מחשבות יאוש, מצאתי את עצמי מתחיל לנאום בראש " הממשלה הזאת…..המופרעים האלה… אתה הראש, אתה אשם…. ועוד כאלה." ואני אומר לעצמי "דן, תירגע בבקשה. קראו לך לנגן שני שירים. בך לא נוגע, ואימפריות נופלות לאט .אתה לא צריך לנאום, אין לך מה להגיד שום דבר מלבד את השירים עצמם שאומרים כל מה שאתה יכול להגיד אז מספיק בבקשה."
כדי לנסות להירגע שמתי הרצאה של אלן ווטס על תודעה, ועל אחדות ועל פיצול של האני. אבל בראש, הייתה לי רק תמונה אחת, שחזרה כל הזמן. בן גביר, אונס את אחד מבני משפחות החטופים, שהגיעו לכנסת לפני כחודשיים, בנשיקה. המשפט יצא ארוך, אז אגיד את זה שוב, בן גביר מחזיק את ראשו של האיש מושך אותו בכוח מחייך ונותן לו נשיקה. האיש מתעשת ומגיב בהלם לנשיקה הכפויה. בן גביר מחייך יותר.
אלן ווטס מדבר על הקשר שלנו לטבע ועל הקשר בין טוב לרע ואני חושב איזה בן אדם עושה דבר כזה? איזה סדיסט צריך להיות כדי לפעול ככה? ווטס אומר : "הנקודה היא זו, התודעה האנושית היא בד בד סוג של מודעות ורגישות והבנה וגם סוג של התעלמות".
ואני חושב על העור של בן גביר, העור שלו נראה כאילו משחו אותו בשומן שווארמה ממסעדת 'הלו תימ' ביציאה מירושלים. השומן הזה צהבהב ומבריק. ווטס ממשיך " ההכרה היומיומית הרגילה שלנו משאירה בחוץ יותר ממה שהיא מכניסה פנימה" , אבל הראש שלי מגביר מהירות. אני חוזר לאונס הנשיקה. אני שואל את עצמי, אם הוא היה ספונטני, או תכנן מראש. האם בבוקר כשהוא הוציא מהמקרר את קופסת הפלסטיק, פתח את המכסה, הכניס שלוש אצבעות שמנמנות, לתוך המשחה, הצהובה, הקרושה וקירב לפנים, האם הוא חייך במראה ואמר לעצמו, אני אנשק אחד מהם בישיבה היום, או שזה פשוט בא לו על הרגע? קשה לדעת אצלו כי הוא תמיד מחייך.
אלן ווטס ההיפסטר, הסקסי , הלבוש היטב בעל הקול הנעים, ממשיך " אם האדם מקבל את הרעיון שכדי להצמיח פרח יפה עליו להיעזר באדמה מלאת צואה ,זבל ורקב, זה לא אומר שהוא מורח אותה על העלים של הצמח, הוא נותן לצמח לשלוח שורשים לתוך האדמה הזו ולינוק ממנה. אותו אדם מקבל עליו את הרעיון שהרוע הוא הכרחי לצמיחת הטוב." אני חושב על הריח פה של איתמר, משהו שהוא תערובת של בצל רקוב וכורכום עם מיצי קיבה . אני רואה את הפה שלו מתקרב לפה שלי
אני חונה ליד ירון מהצוללת שעוזר לי להגיע לבמה שליד כיכר פריז. אני עושה סאונד צ'ק, האצבעות קפואות ויש טפטוף דק.
כמה דקות לפני שאני צריך לעלות לבמה, אני מחפש שירותים ואין , נעמה מההפקה אומרת לי "לא בעיה אתה עובר את המחסום של המשטרה ויש שם מיד שמאלה מלון."
אני הולך וחוזר, מלווה בצרחות שירה, כמו בכדורגל של מפגין יחיד עם בידורית, השיר שלו הולך בערך ככה "ממשלה אדירה!! ביחוד זה שבראשה!!!! ממשלה מופלאה תודה תודה!!!! רק בוגדים לא מאמינים בה. ביבי כל העם אוהב אותך"
אני חוזר למחסום, חמישה שוטרים שלא היו שם כשיצאתי עוצרים אותי "כן לאן זה?"
".. אני.. לבמה…. אני…שמי דן תורן.. באתי להופיע". אני רואה את נעמה וקורא לה "נעמה! נעמה!!" ואומר לשוטר שמחזיק אותי "תוריד את הידיים"
"תירגע ומיד" הוא אומר לי ושוטר אחר דוחף אותי .השלישי תופס לי את הזרת השמאלית ומכופף אותה
נעמה מגיעה, וצועקת אליהם "היי עזבו אותו הוא משלנו הוא צריך לעלות לשיר!!"
השוטרים מתעלמים ממנה. זה שמולי דוחף אותי בחזה. האוויר בורח לי מהריאות
אני מרגיש את השפתיים של בן הגביר, הלשון שלו נכנסת לי לגרון .
אני אוסף את עצמי, משחרר את היד השמאלית, מסתכל לשוטר שעומד ממש ליד המחסום לתוך העיניים, ורושף עליו בכל הכח. הוא קופא ומתפרק לערימת פוגים חלודים שמתפזרת על הרצפה הרטובה. הגשם נהיה חזק מרגע לרגע. אני עובר את הפוגים שמגבירים מהירות כשהם נצמדים לקרקע. . נעמה עוזרת לפתוח את הנרתיק של הגיטרה אני עולה לבמה
את ההמשך אפשר לראות בווידאו שצילם עמר בונביץ'
תגובות אחרונות