הלשעבר של ההווה

בוויכוח הגדול בנושא אחריות אישית, אני חושב לפעמים על שני הצדדים. אלו שאומרים לך, 'אתה גר כאן? אז אתה שותף לפעולות המשטר כאן, אתה תמיד יכול לעבור' לבין הצד השני, שאנשים קרובים לי אומרים לי מידי פעם מאז ה7/10/24,

אני מציין את השנה בגלל שאני לא יודע מתי בעתיד אתם קוראות את זה, בכל מקרה, הטענה הנגדית נשמעת משהו כמו, 'הם מאשימים אותנו (הפרו פלסטינים) בדברים שהם לא אשמתנו, אנחנו חטופים של הממשלה שלנו' כמובן ששני הצדדים צודקים ואין כאן סתירה, כמו שנדמה, כשמסתכלים על הוויכוח הזה, דרך המראה של X , טוויטר לשעבר.אגב, המותג הראשון שאני פגשתי שהמילה 'לשעבר' נמצאת בתוך השם שלו הוא כמובן פרינס. המותג, לא האדם, שמספרים עליו שהיה לו חוש הומור דקיק ומקסים.

אז כן, איפה אני,.. סליחה, אני מופרע קשב בלתי מאובחן….מתחת לאוזניות הסוני הגדולות שעלי, אני שומע הליקופטר עובר,  ובגלל שאני ליד נווה צדק, אני לא יכול שלא להיזכר בשלום חנוך שגר כאן קרוב. לא שהייתי  אצלו אבל זה מוזכר ברור מאד בשיר  שלו 'הליקופטר' וגם בסרט שעשה עליו חברי יוסי אוחיון, הלו הוא #מרוקו-סכין בפייסבוק. אז כן, דרך משקפת הפחד שלי, אני רואה את שני הצדדים נאחזים זה בגרונו של זה ומטלטלים בכל הכוח. כמובן שיש לי צד, ואני מהדהד את הפחדים שלי הלאה בפיד לטוב או לרע. לי זה רע, כלומר גורם לי להרגיש מועקה בחזה, לחץ מאוחרי העיניים, כיווץ בבטן. אלו ניסיונות שלי לאתר בגוף, מילים כמו, תסכול, זעם, יאוש. אז למרות שיש לי צד, אני לא יכול שלא לראות שגם בצד השני, התסכול עולה על גדותיו, היאוש גולש על האש, והזעם מתפרץ, כמו ביוב בסרט ניו יורקי משנות השבעים בגייזר גבוה ורעיל.אני חושב שאני כותב את כל הדברים המרוחקים האלה כאן, כדי להסתיר מעצמי או להדחיק, את העובדה שכשנכנסתי לקפה חצי שעה קודם, גבר  קירח, נראה טוב, בערך בגילי, עמד ליד עמדת הסוכר ותקע בי מבטים  עם מצח מכווץ מרוב מאמץ או כעס, הסתכלתי אליו חזרה ואמרתי ' זה בסדר, אני חושב עליך  אותו דבר' והוא ענה 'אני חושב עליך בדיוק ההיפך' ואני עניתי 'בדיוק לזה התכוונתי'. שבוע שעבר פרסמתי שיר, ומחקתי אחרי כמה שעות, כי קיבלתי כמה תגובות של אנשים, שנפגעו מהזעם שבו. והעירו לי שאני צריך לשקול מילים. חשבתי שאני לא יכול להרשות לעצמי  להשפריץ את הזעם שלי בפומבי, גם אם זה כתוב בשורות קצרות ויש לזה הוק ממש לא רע.

בשירותים של קפה אלימלך יש שני תאים, שמפריד ביניהם קיר גבס דק, שהחלק העליון שלו מתחת לגג, הנמוך של המבנה, פתוח. שתי נשים נכנסות, אחת לתא שלידי, והשניה עומדת בחוץ ליד הכיור. הם מדברות על מישהו, אחת מייעצת לשניה, הן מעירות שנקי פה והם צודקות. בניגוד לדרך שבה הייתי פועל בדרך כלל וזה לצאת ולראות אותן, אני נשאר בשקט בתא שלי ונותן להן לעזוב לפני שאני מוריד את המים.אח"כ, בחוץ, אני לא יכול שלא לבחון את זוגות החברות שבחוץ ולנסות לללהק אותן לסצנה הקודמת.  אני חייב להגיד גם, שהמקום מוצף כלבים, שהביאו את הנשים האלה לכאן, כן, יש גם כמה גברים, אבל הרבה פחות. הכלבים נושמים מהר, מרחרחים זה את הפרווה  או התחת של זו, מדלגים, ואז מכופפים את הרגליים הקדמיות, ויורדים לתנוחת 'כלב מסתכל למטה', ובאופן כללי נראים הרבה יותר משוחררים, מהנשים שבקצה הרצועה. ליד הלולאה של הידית, או ידית הפלסטיק קשורה לה שקית ניילון קטנה.

אני חושב שזה לא נורא שקוראים לך "בוא הנה, ארצה, כלב טוב",  אם מישהי אוספת אחריך, ומאכילה אותך, ומחבקת אותך. ומיד אני חושב שזאת מחשבה שובניסטית, ואני שומע את הפרו פלסטינית אומרת לי בראש 'אתה חתיכת גבר לבן קולוניאליסט נאלח, כובש, מגיע לך שיחתכו לך ויכניסו לך אותו לפה, כמו שעשינו לאחים שלך במסיבה, כמו שעשינו גם לשחורים שרקדו עם הבחורות שלנו בערב ההוא במסיבה  בפינה של מארקט ודיצ', ואח"כ תלינו אותם על העץ ועליהם כתבה בילי הולידי את השיר Strange Fruit

שתי בחורות באו עם אוהל מתקפל, ומלא בגדים להחלפה, אחת מהן מצלמת, השניה מדגמנת, אח"כ נכנסת לאוהל מחליפה לוק, לא שני לוק, לא הגברת בשחור לא ליידי אין רד, אלא אווטפיט. זה בטח לפרופיל שלה או למגזין, או לטיק טוק, או לעטיפה לאלבום, או לכרזה לסינגל, או לכיף, או לבדוק  את המצלמה, של החברה שמצלמת, או לבוק של הבחורה שמצטלמת. אני עונה לטלפון, מחייך לקראת הבת שלי שאני כל כך אוהב והולך משם.

הטקסט אמנם מסתיים פה, סוף הסצנה. בכל זאת כדאי לציין,

יותר מאוחר באותו ערב איראן שיגרה יותר ממאה חמישים כטבמ"ים וטילים לעבר ישראל. 

כעבור כמה שעות שלוש מאות  וממשיכים לספור

• לינקים לרפרנסים ניתן למצוא בתגובות

שבוע טוב.       

דן